שמאל רדיקלי בישראל – הבדלי גרסאות

עיתונאים ואנשי ציבור מן הימין ומן המרכז (ואף אישים המזוהיםהמזדהים עם [[השמאל הציוני]] כמו [[גדי טאוב]], [[בן דרור ימיני]] ו[[אמנון רובינשטיין]]) הביעו ביקורת קשה על אנשי שמאל רדיקלי ישראליים, בטענם כי בהתקפותיהם בחו"ל על מדיניות ישראל הם יוצקים דלק על מדורת ה[[האנטישמיות החדשה|אנטישמיות]]. מירב הביקורת מתמקדת באקדמאים מן השמאל הרדיקלי כגון [[טניה ריינהרט]], [[לב גרינברג]], [[אילן פפה]], [[ניב גורדון]] ודומיהם שפעילותם זכתה להבלטה עקב השתתפותם בעצומות נגד מדיניות ישראל, מאמרים חריפים שפרסמו ותמיכת חלקם ב[[חרם חברתי|חרם]] אקדמי על ישראל. כמו כן, תמיכת אנשי השמאל הרדיקלי והשתתפותם במאבק המשפטי, המנוהל בישראל ומחוצה לה, נגד בכירים בצבא ובממשלה והדבקת התואר "[[פשעי מלחמה]]" על מעשיהם נתפסות כ"חציית קו אדום".

יש חוגי שמאל, כגון חלקים מ[[מרצ]], החשים קרבת מה לשמאל הרדיקלי, אך רואים אותו כקבוצה נאיבית שפועלת מתוך כוונה טובה, אך באמצעים מוטעים ובהקצנה יתרה {{מקור}}. הקרבה היחסית מעוררת מחלוקות רבות. אנשי השמאל, אף שרובם רואים עצמם שותפים לאידאלים של [[סוציאל-דמוקרטיה]], התנגדות לכיבוש, תמיכה בשלום וקריאה לפינוי ההתנחלויות, אינם מוכנים לקבל בחלקם הגדול את הביקורת הרדיקלית, לפיה מדינה יהודית דמוקרטית היא סתירה, ואת השלילה המתבקשת מכך של אופייה היהודי של המדינה. רבים ב[[שמאל ציוני|שמאל הציוני]] חוששים שפעולותיו של השמאל הרדיקלי יגרמו לפגיעה במעמדו ובתדמיתו של השמאל כולו בדעת הקהל של הרוב הציוני וליצירת תדמית של בוגדים. תדמית זו עלולה לדבוק גם בשמאל הציוני, והיא תקשה עליו להגיע ללבו של הציבור הציוני ותפגע בכוחו הפוליטי, דבר שהתבטא בירידה גדולה בכוחו האלקטורלי של השמאל הפוליטי ב[[בחירות בישראל|מערכות הבחירות]] שאחרי פרוץ [[האינתיפאדה השנייה]] ([[מפלגת העבודה]] קטנה ל-13 מנדטים ואילו [[מרצ]] הצטמקה ל-3 מנדטים בלבד).