מסע פרסום – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה |
|||
שורה 53:
==מסעי פרסום ידועים בארץ==
ב[[שנות ה-70 של המאה ה-20|השבעים והשמונים]] חל איסור על רשות השידור לשדר פרסומות בטלוויזיה. פרסומות ברדיו נאסרו רק על גלי צה"ל, ונמנעו מהן ברשת א' - הרשת למוסיקה קלאסית ותכניות תרבות ואיכות. בטלוויזיה באותן שנים במקום זאת שודרו "מודעות שירות". תחילה לגבי תשלום האגרה לרשות השידור (מסע "לא נעים, לא נורא"{{הערה|1=שידור בו רשימה של דברים רעים שקורים אינם נעימים, אך נסבלים, לעומת העונש של נטילת הטלוויזיה - שהסתיימה במלים: "לא נעים."}}), למשרד התחבורה והמועצה למניעת תאונות, ולאחר מכן למועצת הפירות ומועצת החלב. בהמשך הותר להן לשדר חסויות. מצב זה נמשך עד לשנות התשעים, כאשר נוספו הרשתות המסחריות וכן שידורי הלוויין.
שורה 61:
בשנות השמונים היתה התנגדות ציבורית לפרסומות "בלתי צנועות" בעיני [[חרדים|הקהיליה החרדית]] בירושלים ובבני ברק (אז - הערים החרדיות היחידות). הם השחיתו מודעות, ופגעו בשלטי חוצות ותחנות אוטובוסים שעליהן התנוססו כרזות פרסום. למרות מלחמת החורמה שהכריזה התקשורת והמשטרה, ולמרות שנתפסו צעירים רבים (בעיקר [[קטין|קטינים]] וחלקם אף נכלאו, התופעה נעצרה רק כאשר המפרסמים נכנעו והחליטו שהם חייבים להתחשב בדעת הקהל שהביע את דעתו בהפגנות ענק.
בשנות התשעים החלו לצפות בניינים גדולים בגוש דן בעיקר לאורך נתיבי איילון וכבישים מרכזיים בפרסומות ענק, בטכנולוגיה שנקראת "עיטוף" שבה רשת המאפשרת הבטה מהחלונות, מצופה בצילומים וכתובות הנראים מרחוק כתמונה. חלק ממסעי הפרסום הושפעו מצורה זו של פרסומת.{{הערה|לדוגמה, מודעות לחנות תכשיטים בנמל התעופה בן גוריון הוצבו כל הדרך אל החנות, בכבישים, באוטובוסים וברכבת המסויימת הנוסעת לחנות זו, וכן על החנות בתוך שדה התעופה. מראה החנות בתוכו הותאם אף הוא למסע הפרסום.}} בשנת 2010 הוגשה דרישה בכנסת בשיתוף פעולה נדיר של חרדים ותנועות פמיניסטיות, להוריד את המודעות הללו, שנגדו את החוק. בנוסף הוכח במחקר שמודעות מסוג זה מגבירות את תאונות הדרכים. לאחר שנה בעקבות קבוצת לחץ של המפרסמים, אשר העריכו את שווי הפרסום הזה בהון רב, הוחלט לתקן את החוק ולאפשר מחדש את ציפוי הבניינים במודעות הענק, ובכך שינו מחדש את מראה הנוף העירוני בישראל.
==הערות==
| |||