מרד טמבוב – הבדלי גרסאות

==מהלך המרד==

[[קובץ:Antonov.jpg|שמאל|ממוזער|180px|אלכסנדר אנטונוב, מראשי מהרד]]

 

 

ב[[אוקטובר]] [[1920]] [[ולדימיר לנין]] הפקיד את [[פליקס דזרז'ינסקי]] כארחאי על דיכוי המרד. לקראת [[15 באוקטובר]] [[1920]] הצבא האדום באזור חוזק עד ל-5.5 אלף חיילים.

 

 

לקראת פברואר [[1921]] המרד היה בשיאו. כוחות המזוינים של המורדים הגיעו לכ-50 אלף, הם השטלתו על גוברניית טמבוב כולה למעט ערים מרכזיות ועמדו בלחץ [[הצבא האדום]] שכללה באותה תקופה כ-11,600 חיילים. ב-[[6 בפברואר]] [[1921]] לטמבוב נשלחה וועדה מיוחדת בראשות [[ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו]] לבדיקת המצב. ב-[[12 בפברואר]] חובת העברת הדגנים לממשל בוטלה, למורדים מן השורה הוכרזה חנינה בתאני שהם ימסרו את נשקם ומקום מיתור של מפקדי המרד. כתוצאה מכך חלק מהאיכרים החלו לנטוש את המורדים. ב-[[21 בפברואר]] ראשי המורדים הודו בכך שבקרב המורדים מורגשת ירידה במוטיבציה ופחד.

==דיכוי המרד==

המצב השתנה לחלוטין עם סיום הלחימה באזור [[חצי האי קרים]]. הדבר איפשר ל[[הצבא האדום|צבא האדום]] להעביר לאזור תגבורות משמעותיות. מ-[[21 במרץ]] ועד [[5 באפריל]] [[1921]] הוחרזה תקופה אחרונה בה מורדים היו יכולים למסור את הנשק. ב-[[27 באפריל]] לאזור הגיע [[מיכאיל טוכאצ'בסקי]] שהועמד בראש הפיקוד הצבאי, איתו הגיעו [[איהרונים אובורביץ']] ו[[גריגורי קוטובסקי]]. טוכאצ'בסקי קיבל פקודה לסיים את הפעולות לדיכוי המרד תוך חודש. לקראת מאי [[1921]] [[הצבא האדום]] ריכז באזור 43 אלף חיילים.