מרד טמבוב – הבדלי גרסאות

'''מרד טמבוב''' - מרד עממי נגד השטלוןהשלטון הסובייטי בהתרחששהתרחש בשטח גוברניית טמבוב במהלך [[1920]]-[[1921]]. לפעמים המרד נקרא "אנטונובשצ'ינה" על שם אחד ממנהיגי המרד. זה היה המקרא הראשון בהסיטוריהבהיסטוריה בו [[נשק כימי]] נוצל לדיכוי מרד אוכלוסיה.

גוברניית טמבוב הייתה בעיקר חקלאית והתבבסהוהתבססה על גידול [[חיטה]]דגנים ומכירתה בשוק המקומי ו[[יצוא]]. שטח הגוברניה השתרע על שטח [[מחוז טמבוב]] ו[[מחוז ליפצק]] של היום. לאחר כיבוש [[טמבוב]] והסביבה על ידי [[צבא המתנדבים]] נשק רב חולק לאיכרי הסביבה. בשנת [[1920]] הייתה [[בצורת]] קשה, אך הממשל המרכזי לא הקטין את מכסות הדגנים ש[[איכר|איכרים]] היו צריכים להעביר לממשל.

במחצית השנייה של אוגוסט [[1920]] במספר כפרי הגוברניה איכרים סירבו להעביר את הדגנים ליחידות איסוף שבאו מטעם הממשל. במספר כפרים החלו בהריגת חברי המפלגה הקומוניסטית, עובדי [[צ'קה]] ועובדי ממשל. במהירות רבה התקוומותהתקוממות התרחבה ובכל הכפרים המורדים היו מחסלים נציגי הממשל ומכריזים על אי-הכרה בממשל המרכזי.

ב-[[21 באוגוסטבאוגוט]] הנהלת וועד המפלגה של הגוברניה הקים מטה חרום והכריז על מצב מיוחד בגוברניה, אך השליטה על המצב כבר נאבדה. למרות שצבא הצליח להסבר אבידות גדולות למורדים, המרגהמרד נמשך. ב-[[31 באוגוסט]] ראש הממשל המקומי אלכסנדר שליכטר בראש כוח צבאי משמעותי ניסה לסיים את מרד אך נכשל ונמלט בחזרה לעיר [[טמבוב]].

ב[[אוקטובר]] [[1920]] [[ולדימיר לנין]] הפקיד את [[פליקס דזרז'ינסקי]] כארחאיכאחראי על דיכוי המרד. לקראת [[15 באוקטובר]] [[1920]] הצבא האדום באזור חוזק עד ל-5.5 אלף חיילים.

ב-[[14 בנובמבר]] [[1920]] המורדים החליטו לאחד את הכוחות תחת פיקוד אחיד. בעקבות כך הוקמה ה[[ארמיה]] המאוחדת של הפרטיזנים של מחוז טמבוב בפיקוד פיוטר טוקמקוב. תחת פיקוד זה פעלו 3 ארמיות מורדים. כמו כן הוקמו ארגונים פוליטיים על בסיס [[המפלגה הסוציאל-רבולוציונית]], ארגון פוליטי "איגוד האיכרים הפולעיםהפולעלים". דרישות המורדים כללו ביטול שלטון בולשביקי, כינון האפסה מכוננת והפעלה מחדש של חופש כלכלי ופוליטי.

לקראת פברואר [[1921]] המרד היה בשיאו. כוחות המזוינים של המורדים הגיעו לכ-50 אלף, הם השטלתוהשתלתו על גוברניית טמבוב כולה למעט ערים מרכזיות ועמדו בלחץ [[הצבא האדום]] שכללה באותה תקופה כ-11,600 חיילים. ב-[[6 בפברואר]] [[1921]] לטמבוב נשלחה וועדה מיוחדת בראשות [[ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו]] לבדיקת המצב. ב-[[12 בפברואר]] חובת העברת הדגנים לממשל בוטלה, למורדים מן השורה הוכרזה חנינה בתאני שהם ימסרו את נשקם ומקום מיתורמסתור של מפקדי המרד. כתוצאה מכך חלק מהאיכרים החלו לנטוש את המורדים. ב-[[21 בפברואר]] ראשי המורדים הודו בכך שבקרב המורדים מורגשת ירידה במוטיבציה ופחד.

המצב השתנה לחלוטין עם סיום הלחימה באזור [[חצי האי קרים]]. הדבר איפשר ל[[הצבא האדום|צבא האדום]] להעביר לאזור תגבורות משמעותיות. מ-[[21 במרץ]] ועד [[5 באפריל]] [[1921]] הוחרזההוכרזה תקופה אחרונה בה מורדים היו יכולים למסור את הנשק. ב-[[27 באפריל]] לאזור הגיע [[מיכאיל טוכאצ'בסקי]] שהועמד בראש הפיקוד הצבאי, איתו הגיעו [[איהרונים אובורביץ']] ו[[גריגורי קוטובסקי]]. טוכאצ'בסקי קיבל פקודה לסיים את הפעולות לדיכוי המרד תוך חודש. לקראת מאי [[1921]] [[הצבא האדום]] ריכז באזור 43 אלף חיילים.

ב-[[25 במאי]] [[1921]] חטיבת פרשים בפיקוד [[גריגורי קוטובסקי]] הסבה אבידות גדולות ל-2 גדורי המורדים ומפקדם נהרגו. בעקבות קרבות שנמשכו מ-[[28 במאי]] ועד ל-[[7 ביוני]] [[1921]] הארמיה השנייה של המורדים בפיקוד אנטונוב הפסיקה להתקיים. לאחר מכך, הארמיה הראשונה נמנעה מלהכנסמלהיכנס קרב גדול.