טובה גולדברג – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ סקריפט החלפות ([[קובץ:, הייתה, תל אביב, |ממוזער)
שורה 1:
[[Fileקובץ:טובה גולדברג בתקופה השיקום.jpg|thumbממוזער|טובה גולדברג]]
'''טובה גולדברג''' ([[31 ביולי]] [[1930]] – [[24 בספטמבר]] [[2006]]) שימשה כקשרית מטעם ה[[גדנ"ע]] ב[[ירושלים]] הנצורה בימי [[מלחמת העצמאות]], ובמהלך פעילותה נפצעה ואיבדה את ידה. על אף הפציעה מילאה את המשימה ובכך הצילה את חייהם של לוחמים אחרים, ועל כך היתההייתה מועמדת לקבלת [[אות גיבור ישראל]], והיא בת 17 בלבד. בשל גילה הצעיר ומפני שלא היתההייתה חיילת מן השורה לא קיבלה את האות. הספר '''הקשרית האמיצה: ספור עלילה מימי מלחמת השחרור''' ראה אור ב-1959 (הוצאת אל"ף, תשי"ט) והוא מבוסס על סיפור חייה של טובה גולדברג ומתאר את עלילות גבורתה של נערה חברת הגדנ"ע בזמן המצור על ירושלים.
 
==קורות חייה==
טובה גולדברג נולדה בירושלים, בת רביעית לשבעת ילדיהם של משה ומרים גולדברג, דור רביעי בשכונת [[בית ישראל (שכונה)|בית ישראל]] בעיר. אביה היה סוחר בננות ואימה עקרת בית. גולדברג למדה בבתי ספר דתיים וב[[גימנסיה]] [[יד-חנה]], והיתהוהייתה חניכה ב[[תנועת הנוער]] בני עקיבא. בהיותה בכיתה י"א, הצטרפה גולדברג לגדנ"ע ושימשה כקשרית בירושלים, אך לא סיפרה זאת לבני משפחתה.
 
==המשימה והפציעה==
בבוקר יום שלישי ה-[[8 ביוני]] [[1948]] במהלך הפגזה על ירושלים, נשלחה טובה גולדברג להעביר מכתב מהמטה האזורי ב[[שכונת בית ישראל]] לבניין [[הסוכנות היהודית]] בדבר ביטול יציאה לפעולה מתוכננת בעקבות מידע על מארב אויב. מכיוון שהקווים היו מנותקים ובקווים התקינים היה חשש לציתות, לא היתההייתה אפשרות להעביר את ההודעה ב[[טלפון]] ולא ב[[אלחוט]]. תפקיד השליחות הוטל על חברה אחרת בגדנ"ע, [[מיכל מודעי|מיכל הריסון (מודעי)]], שהיתהשהייתה חברתה של טובה גולדברג. מכיוון שבן זוגה של חברתה הגיע לבקר אותה, ביקשה ממנה להחליף אותה במשימה זו. טובה נענתה לבקשה ללא כל הסתייגות, נטלה את המכתב ויצאה לדרך. כשהגיעה לרחוב בן-יהודה התפוצץ על ידה פגז. ההדף הטילה ארצה והיא איבדה את ההכרה.
כשהתעוררה מעלפונה גילתה שהפגז קטע את זרועה הימנית, אך לא מיהרה לבקש עזרה רפואית, אלא חיפשה את המכתב שנשמט. היא מצאה אותו במרחק מטרים אחדים ממנה, הרימה אותו בידה השמאלית והחלה לרוץ לעבר בניין הסוכנות, כשהיא נושכת את שפתיה בכוח ונמנעת להביט על ידה הימנית, מחשש שתתעלף. היא התגברה על כאביה והגיעה לבניין הסוכנות כשהיא שותתת דם. בפתח בניין הסוכנות נפלה ארצה וזעקה מכאב. הפקידים בבניין הסוכנות לא יכלו לצאת לסייע לה מחשש ההפגזה, אך האפסנאי, אברהם לוסטיגמן, לא שעה להוראה ויצא מחוץ לבניין. בדרכו לצעירה הפצועה נפל מהדף פגזים נוספים, אך בסופו של דבר הגיע אליה וקיבל את הידיעה.
 
שורה 16:
 
==שיקום והקמת משפחה==
[[Fileקובץ:טובה בבית.jpg|thumbממוזער|טובה גולדברג עם תלמידותיה]]
בבית החולים האנגליקני בירושלים הכירה טובה גולדברג את אשר (אוסקר) בק, יליד [[ברטיסלבה]] שב[[סלובקיה]], שאיבד את כל משפחתו בימי [[השואה]]. הוא עצמו קפץ מרכבת שהובילה אותו ואת אמו ואחיו למוות, הגיע ליערות והצטרף לשורות ה[[פרטיזנים]]. ארצה הגיע ב-1947, התגייס ל[[פלמ"ח]] ושירת בגדוד השישי של [[חטיבת הראל]]. השתתף בשיירות שהובילו ציוד ואספקה לירושלים הנצורה. באחת הפעמים נפצע קשות ונחשב כמת. עם פינוי גופות משדות הקרב הצליח להזיז את ידו וסימן כי הוא חי. רגלו נקטעה. טובה גולדברג ואשר בק הכירו במהלך השיקום ונישאו ב-[[12 ביולי]] 1949.
טובה גולדברג למדה לתפקד ביד שמאל וכל חייה נאבקה לקיום אורח חיים עצמאי. למרותאף על פי שלא הייתה חיילת בצה"ל הוכרה כ[[נכה צה"ל|נכת צה"ל]]. הם גרו ב[[יפו]], שם נולד בנם יצחק, ואחר כך ב[[רמת-גן]], שם נולדה בתם אורנה. טובה למדה הוראה ב[[סמינר לוינסקי]] ועבדה כמורה לתנ"ך ולשון, היתההייתה מחנכת ואחר כך סגנית מנהל בית ספר פרדס ברמת-גן. תלמידיה העריצו אותה והתייחסו אליה בהדרת כבוד והכירו את סיפור גבורתה. במהלך השנים נעתר אשר בק להפצרות קרוביו להחליף [[תותב]] ב[[גרמניה]], והיא הצטרפה אליו. היא עצמה לא החליפה את התותבת למשוכללת יותר מחשש שתלמידיה ותלמידותיה יירתעו. עם פרישתה ממערכת החינוך התנדבה בתוכנית תהילה בעירית רמת-גן להשלמת השכלה למבוגרים. בשעות הפנאי אהבה לשחק [[ברידג']] ואף השתתפה בתחרויות בינלאומיות.
במהלך השנים סירבה טובה גולדברג להתראיין לעיתונות. היא נהגה לומר ש"עשיתי מה שכל אחת אחרת הייתה עושה במצבי". הצניעות, האמונה והדבקות במטרה היו חלק מהווייתה והיא לא חשה שעשתה מעשה הרואי. כל חייה סירבה שיתייחסו אליה כאל נכה והתעקשה להתמודד עם כל פעולות היומיום באופן עצמאי. בלילה לפני מותה אמרה לבני משפחתה: "אני הולכת למות ולא השארתי אחרי כלום". לתחושתה, לא השאירה חותם על דפי היסטוריה.
נפטרה ב[[ראש השנה]] [[תשס"ז]] ונקברה ב[[בית העלמין ירקון]] לצד בעלה שנפטר בדיוק עשר שנים לפניה, בערב ראש השנה [[תשנ"ז]].
 
==דמותה הספרותית==
[[Fileקובץ:טובה עם בעלה.jpg|thumbממוזער|טובה ואשר בק]]
בשנת [[1959]] פרסם [[אברהם שלמון]], מורה, עיתונאי, פעיל בהנהגה הארצית של [[מכבי צעיר]], את ספר הילדים '''הקשרית האמיצה''' שהתבסס על סיפורה של טובה גולדברג. לא היה זה ספרו הראשון של שלמון, שהיה נינו של [[יואל משה סלומון]], ממייסדי [[פתח-תקווה]] ושחיבר רשימות וסיפורים רבים שפורסמו בעיתוני ילדים בארץ עוד בשנות העשרים. אחייניתו שהיתהשהייתה חברתה הטובה של גולדברג סיפרה לו על הקשרית הצעירה בגדנ"ע בירושלים הנצורה שאיבדה את ידה בפעולה, אך אף על פי כן השלימה אותה. בספרו '''הקשרית האמיצה''' תיאר שלמון את סיפורה של טובה גולדברג, תוך עשיית מספר שינויים בדמותה. שלמון העמיד במרכז הספר את סיפור הפעולה והפציעה, אך שינה מעט את הפרטים הביוגרפיים של הגיבורה. בספר נקראה בת דמותה של טובה בשם יפה. וכך כתב:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=חניכת גדנ"ע בלתי מגויסת, הייתה קשרית בזמן המצור ובזמן ההפגזה. הדבר קרה בירושלים, בימי המצור על העיר. אלפים של נערים ונערות, צעירים וחסרי ניסיון, החליטו להצטרף אל [[דגל]] [[ההגנה]], ללחום את מלחמת ירושלים ולהשיב את בירת ישראל אל תוך תחומי המדינה הצעירה הזקנה. במטה הגיוס, אשר הוקם בחיפזון במרכז העיר, הופיעו המוני המונים של בני אדם ובפיהם הבקשה האחת: גייסו אותנו! העסיקו אותנו! תנו לנו נשק, תנו לנו רובה! אנו נלחם וננצח. יפה קטנת הקומה והצעירה, אשר לא הגיעה לגיל הגיוס, מלאה יחד עם חבריה וחברותיה תפקיד נכבד. היא שמשה קשרית בירושלים. גאה הייתה יפה על גדוד הגדנ"ע אשר נמנתה עליו. בהתלהבות מלאה כל תפקיד וכל צו אשר הוטל עליה ואחד היה חפצה: לקבל יום אחד נשק בידה.}}
סיפור גבורתה של טובה גולדברג שימש לשלמון השראה לכתיבת הספר, והוא קרא לגיבורתו יפה. טובה גולדברג הסתייגה מהספר בשל אי דיוקים בתיאור הוריה וימי ילדותה ובשל הצגת הקשרית כגיבורה.
 
==לקריאה נוספת==
* י' אריאלי, '''ירושלים בתש"ח''', 2003, תל- אביב: משרד הביטחון, 2003.
* ד' דיין, '''ספר תולדות הגדנ"ע''', תל- אביב: משרד הביטחון, 1977.
* מ' נאור (עורך), '''ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר'''. ירושלים: יד יצחק בן-צבי (סדרת עידן), 1983.
* לאפייר, ד', קולינס, ל', '''ירושלים ירושלים'''. תל אביב: שוקן, 1972.