קרחונים בארץ החמסינים – הבדלי גרסאות

'''קרחונים בארץ החמסינים: הקולנוע הישראלי החדש - שיחות עם במאים''' הוא ספרוספר עיון של [[פבלו אוטין]] שראה אור בהוצאת [[רסלינג]] בשנת 2008. בספר כלולות שיחות עם במאי קולנוע ישראלים צעירים על אודות סרטיהם שיצרושנוצרו בשנים 2007-2004 שזכוושזכו להצלחה ב[[פסטיבל קולנוע|פסטיבלי קולנוע]] ברחבי תבל והצליחווכן ובבתיבבתי הקולנוע.

ראשיתו של הספר כשאוטין התחיל לכתוב בכתב העת "סינמטק", ועורכיושבו אוטין החל לכתוב. עורכי כתב העת, דן ועדנה פיינרו, פנו אליולאוטין על מנתכדי שיערוך ראיונות עם יוצרי קולנוע ישראלים. אוטין הבחין בכך שקיים פער בין הצלחתם של חלק מסרטי הקולנוע הישראליםהישראליים ב[[פסטיבל קולנוע|פסטיבלים]] החשובים ביותר, כמובהם [[פסטיבל קאן|קאן]], [[פסטיבל ונציה|ונציה]], [[פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין|ברלין]] ו[[טרייבקה]], לבין הדיון המועט יחסית של אנשי האקדמיה והמבקרים באיכויות האסתטיות של הסרטים.

עד ספרו של אוטין, רוב הכתיבה על הקולנוע הישראלי התמקדה בחייהם של היוצרים ובעיקר סרטיםובסרטים כמשקפים [[אג'נדה]] פוליטית וחברתית של הבמאים או מערך כוחות בחברה, בעיקר יחסי [[הסכסוך הישראלי-פלשתיני]], יחסי [[יהודים-ערבים]], יחסי [[מזרחים]]-[[אשכנזים]], גברים-נשים, [[צבר (סלנג)|צבר]]-[[יהודי גלותי]], [[גבריות]] וצבא.

גישתו של אוטין ב"קרחונים בארץ החמסינים" היאהיתה להתייחס אל קולנוע בראש ובראשונה כאומנותכאמנות ולא רק כטקסט תרבותי. הוא שאל את הבמאים ממה נובעות בחירותיהם בהפקת ובימויובבימוי הסרטים: עיצוב הסאונד, זוויתזוויות הצילום, גווןגון הצבעים, עיצוב הדמויות, תנועות המצלמה ועוד. בעקבות הדיון בבחירות האסתטיות התקדמו השיחות גם לדיון במשמעויות שלהן (חברתיות, תרבותיות, אתיות, פילוסופיות, פוליטיות).

ספרים דומים, שעניינם שיחות עם במאים יצאו במערב מאז [[שנות השישים]]. והידועהידוע שבהם הוא הספר "היצ'קוק/טריפו", בושבו ראיין הבמאי [[פרנסואה טריפו]] את הבמאי [[אלפרד היצ'קוק]].

אוטין כתב [[מבוא]] לפרק הראשון של הספר ובו הוא מנסהניסה לשרטט מגמה מסוימת בולטת בכמה מן הסרטיםמהסרטים הישראליםהישראליים החדשים, עליהןשעליה הוא סיפר גם בריאיוןבראיון ל[[מרט פרחומובסקי]].