הבדלים בין גרסאות בדף "התיאטרון האמנותי של מוסקבה"

אין תקציר עריכה
'''התיאטרון האומנותי''' (ב[[רוסית]]: '''Московский Художественный театр''') הוא תיאטרון שנוסד בידי [[קונסטנטין סטניסלבסקי]] ו[[ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו]] בשנת [[1898]] והיה אחד התיאטרוניםהתיאטראות הפופולאריים בתחילת [[המאה ה-20]] ב[[האימפריה הרוסית|אימפירה רוסית]] ו[[ברית המועצות]]. בשנת [[1987]] התיאטרון התפצל ל"התיאטרון האומנותי על שם גורקי" ו"התיאטרון האומנותי על שם צ'כוב".
 
[[קובץ:Moscow Art Theatre di notte.JPG|שמאל|ממוזער|200px|בניין התיאטרון]]
==היסטוריה==
===לפני מהפכת אוקטובר===
היסטוריית התיאטרון מתחילההתחילה מפגישת [[שחקן]] ו[[במאי]] [[קונסטנטין סטניסלבסקי]] עם [[מחזאי]] ומורה למשחק [[ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו]] ב-[[19 ביוני]] [[1897]] ב[[מסעדה]] ב[[מוסקבה]]. במהלך הפגישה סוכם על הקמת [[תיאטרון]] חדש שיתבסס על עקרונות של הבמאי הצרפתי אנדרה אנטואן והבמאי הגרמני טוטו בראם. אחד העקרונות של התיאטרון החדש היה מחיר נמוך של כרטיסי כניסה. תחילה הועברה פניה לעיריהלעירית מוסקבה אך העיריה סירבה לתמוך בתיאטרון. כתוצאה מכך המייסדים נאלצו לפנות ל[[ספונסר|ספונסרים]] ולהעלות את מחיר הכרטיסים.
 
המייסדים היו בראש התיאטרון כבמאים הראשיים ושחקנים באו מקבוצת תלמידים של נמירוביץ'-דנצ'נקו ושחקניםומקבוצת שחקנים חובבנים שהשתתפו בהצגות בבימוי של סטניסלבסקי. ההצגה הראשונה התקיימה ב-[[14 באוקטובר]] ([[26 באוקטובר]] [[1898]] כאשר על הבמה הועלה מחזה של אלכסיי טולסטוי "צאר פיודור יואנוביץ'" בבימוי המשותף של המייסידם ועם [[איוואן מוסקבין]] בתפקיד הראשי. ההצלחה הייתה גדולה ובינואר [[1901]] ההצגה הועלההועלתה בפעם ה-100. ב-[[17 בדצמבר]] [[1898]] הועלתה הצגה "בית השחף" על פי [[אנטון צ'כוב]] ו[[שחף]] נעשה לסמל של התיאטרון.
 
עד לשנת [[1902]] לתיאטרון לא היה בניין קבוע אך לקראת העונה השלישית היה ברור שנדרש בניין לתיאטרון הצעיר. היה צורך לאיחסון תעפורות ומקום קבוע לחזרות. סוכם על הקמת [[קואופרטיב]] בהרכב של 13 חברים, כאשר סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו היו נציגי השחקנים. החלטות בוועד המנהל היו מתקבלות באספה כללית כאשר מספר קולות היה יחסי לתרומה הכספית. התרומה הכספית הגדולה הייתה של [[סאבה מורוזוב]], תעשיין מוסקבאי. במהלך קיץ [[1902]] בוצע התאמת בניין קיים לבניין התיאטרוןלתיאטרון עם 1200 מקומות ישיבה. בסתיוב[[סתיו]] [[1902]] התיאטרון החל לעבוד בבמתו הקבועה.
[[קובץ:Anton Chekhov reads The Seagull.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[אנטון צ'כוב]] מקריא לשחקני התיאטרון את המחזה שלו]]
בשנת [[1902]] [[וסבולוד מיירהולד]] עזב את התיאטרון והקים תיאטרון חדש בהנהגתו.
עד לשנת [[1905]] התיאטרון העדיף הצגות של מחזאים רוסים כמו אלכסיי טולסטוי, [[אנטון צ'כוב]] ו[[מקסים גורקי]]. בשנת [[1905]] התיאטרון העלה על הבמה מחזה של [[מקסים גורקי]], אך המחזה הנוסף שלו הועלה רק כעבור 30 שנים. בנוסף התיאטרון העלה מספר מחזות של [[הנריק איבסן]] ו[[גרהרט האופטמן]].
 
בשנת [[1906]] התיאטרון נסע לראשונהלסבב הופעות ראשון לב[[אירופה]] לסבב הופעות.
 
התיאטרון ניסה למצוא דרכים חדשים בבימוי ומחקשומשחק ולכן מפעם לפעם הוקמו [[סטודיו|סטוסיות]] בהםבהן סטניסלבסקי היה מפתח את רעיונותיו.
 
בשנת [[1902]] התגלו חילוקי דעות בין מיסדימייסדי התיארטוןהתיאטרון ובהתאם לכך בשנת [[1906]] הם הפסיקו בימויבבימוי משותף.
 
=== התקופה הסובייטית===
בשנת [[1919]] סטניסלבסקי הקים סטודיו לאופרה ליד [[תיאטרון בולשוי]]. באותה שנה נמירוביץ'-דנצ'נקו הקים "סטודיו מוזיקאלי". במשך עשרות שנים סטודיות אלו התחרו זו בזו, למרות שלפעמים הצגיו את ההצגות באותה במה. רק בשנת [[1941]] הם אוחדו תחת "תיאטרון מוזיקלי על שם סטניסלבסקי ונמרוביץ'-דנצ'נקו" שקיים גם כיום.
 
בשנת [[1922]] קבוצה גדולה של שחקני התיאטרון בראשות [[קונסטנטין סטניסלבסקי]] נסע לשנתייםלסבב הופעות שנמשך שנתיים לארצות [[אירופה]] ו[[ארצות הברית]]. בהצגות התיאטרון הייתה הצלחה גדולה, אך סטיסלבסקיסטניסלבסקי כתב לנמירוביץ'-דנצ'נקו מ[[ברלין]]: "בהצגות שלנו אין שום דבר חדש. השחקנים הוותיקים לא רוצים ללמוד מחדש ושחקנים הצעירים לא יכולים".
 
במהלך שנת [[1924]] הסטודיו ה-1 וה-2 התפצלו סופית מהתיאטרון והתארגנו לתיאטרותלתיאטראות עצמיות.
 
נמירוביץ'-דנצ'נקו היה מודע למשבר והחליט לקלוט קבוצה גדולה של שחקנים צעירים כולל [[יורי זבדסקי]] מהסטודיו ה-3. שחקנים אלו קיבלו שם "הדור השני". בשנת [[1926]] סטניסלבסקי שחזר ל[[ברית המועצות]] העלה על הבמה מחזה של [[אלכסנדר בולגקוב]] "ימי משפחת טורביני" על מלחמת האזרחים ברוסיה. החל ממחצית השנייה של נותשנות ה-20 התיאטרון החל יותר ויותר להשתמש המחזותמחזות של מחזאים סובייטים.
 
בשנות ה-30 סטניסלבסקי התרחק מהתיאטרון והקדיש את זמנו לתיאטרון אופרה שהקים. נמירוביץ'-דנצ'נקו לבדו המשיך בחיפוש דרכים חדשים. בינואר [[1932]] לשמו של התיאטרון התווספה תוספת "של ברית המועצות" שנתנה לו מעמד מיוחד. באותה שנה הוא נקרא על שם גורקי. בשנת [[1937]] לתיאטרון הוענק עיטור לנין ובשנת [[1938]] עיטור הגדל האדום.
בעקבות תוספת "על שם גורקי" התיאטרון התחיל להעלות מחזות של [[מקסים גורקי]] על במתו. בהתאם להנחיית השלטונות מחזות של מחזאים לא רוסים הורדו מהבמה.
 
כאשר בשנת [[1936]] בוצעו הענקות ראשונות של תואר [[העמן העממי]] ל-13 פעילי תרבות של [[ברית המועצות]], 4 אנשי אתיאטרון האומנותי זכו בתואר ([[קונסטנטין סטניסלבסקי]], [[ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו]], [[איוואן מוסקבין]] ו[[ואסילי קצ'לוב]].
במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] התיאטרון פונה ל[[סרטוב]] וחזר ל[[מוסקבה]] בשנת [[1943]]. באותה שנה ליד התיאטרון הוקם בית הספר לשחקנים. בשנת [[1943]] נמירוביץ'-דנצ'נקו נפטר בגיל 85 ובראש המוסד הועמדו [[ניקולאי חמליוב]] (משחקניםן בולטים של ,הדור השני") כמנהל אומנותי ו[[איוואן מוסקבין]] כבמאי ראשי. שנייהם נפטרו תוך זמן קצר ובשנת [[1946]] מיכאיל קדרוב הועמד למנהל אומנותי של התיאטרון.
 
במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] התיאטרון פונה ל[[סרטוב]] וחזר ל[[מוסקבה]] בשנת [[1943]]. באותה שנה ליד התיאטרון הוקם בית הספר לשחקנים. בשנת [[1943]] נמירוביץ'-דנצ'נקו נפטר בגיל 85 ובראש המוסד הועמדו [[ניקולאי חמליוב]] (משחקניםןמשחקנים בולטים של ,"הדור השני") כמנהל אומנותי ו[[איוואן מוסקבין]] כבמאי ראשי. שנייהם נפטרו תוך זמן קצר ובשנת [[1946]] מיכאיל קדרוב הועמד למנהל אומנותי של התיאטרון.
בשנות ה-50 וה-60 התיאטרון עבר משבר קשה שהלך והעמיק. לתיאטרון היו הרבה שחקנים אך רוח ההתחדשות נעלמה. החשקנים הקימו קבוצות לחץ וכמה שחקנים ותיקים לא השתתפו בהצגות במשך שנים.
 
בשנות ה-50 וה-60 התיאטרון עבר משבר קשה שהלך והעמיק. לתיאטרון היו הרבה שחקנים אך רוח ההתחדשות נעלמה. החשקניםהשחקנים הקימו קבוצות לחץ וכמה שחקנים ותיקים לא השתתפו בהצגות במשך שנים.
 
בשנת [[1970]] לבמאי הראשי של התיאטרון מונה [[אולג יפרמוב]] (מבוגרי בית הספר ליד התיאטרון). הוא הצליח להביא לתיאטרון שחקנים חדשים וטיפל בהוצאה מהרכב שחקנים ותיקים. אומנם הוא לא קיבל סמחויות רחבות כמו [[גאורגי טובסטונוגוב]] ב[[לנינגרד]] ולכן מספר שחקני התיאטרון בשנות ה-80 הגיע לכ-200. מעשית, בתוך התיאטרון היו שני קבוצות שחקנים עם [[רפרטואר]] ובמאים נפרדים. לאור המצב, בשנת [[1987]] אפרמוב הציע לפצל את התיאטרון
121,959

עריכות