|
"'''הרג פינגווין - נהרגה נזירה'''" הוא [[קולאז']] משנת [[1977]] מאת ה[[צייר|ציירת]] ה[[ישראל|ישראלית]] [[מיכל נאמן]]. הציור הוצג לראשונה בתערוכת היחיד הראשונה של נאמן, שנפתחה ב-[[23 בדצמבר]] [[1975]], ב"[[גלריה יודפת]]" ב[[תל אביב]].
הציור "הרג פינגווין - נהרגה נזירה" מבוסס על בדיחה: אופנוען נכנס לבר ושואל אם יש פינגויניםפינגווינים בסביבה. עונים לו: לא, למה? אז הוא עונה: אז הרגתי נזירה. נאמן השתמשה בזיהוי המוטעה מן הבדיחה על מנת לפרוש מגוון של אפשרויות לשוניות לתיאור היחס שבין הפינגווין והנזירה ובין סובייקט פעיל לסביל. הבדיחה, כפי שמדגימה העבודה של נאמן, "מטשטשת עד לאפס את ההבדל בין נזירה-אישה לבין פינגווין, ומתייחסת אל שניהם ברמה האופטית".<ref>טמיר, טלי, "מדרש ציור", [[הליקון (עמותה)|הליקון]], מס' 12, סתיו 1994 ראו: [http://www.snunit.k12.il/poets/012014.html גרסה דיגיטאלית].</ref>
דימוי ה-"ונטילטור" הופיע בעבודות נוספות של נאמן מאותה תקופה. זה הואזהו תצלום של מאוורר תקרה דומם בעל שלושה להבים. מספר פרשנויות ראו במאוורר דימוי היוצר היפוך [[מגדר|מגדרי]]. המאוורר הוא צורה לשונית "זכרית", אולם בין רגליו של אותו מאוורר מופיע "חור שחור המתקשר למיניות נשית".<ref>ראו: עומר, מרדכי (עורך), '''המוזיאון מציג את עצמו''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2011, עמ' 183.</ref> פרשנות אחרת ראתה במאוורר דימוי הנושא עמו אלימות. "מאוורר", כתב [[אורי דסאו]] על העבודה, "טומן בחובו [[גיליוטינה]], כשכנפיו מתפקדות כלהבים חדים. אנו עדין לעובדה שהשינוי במעמד המאוורר הוא פונקציה של ההשלכה שלנו, הצופים. אנחנו אלו שהופכים אותו לאלים, שממשיםשמממשים את פוטנציאל האלימות שלו. בכך אנו גם שותפים בפונקציה שלו, גם חותכים וגם נחתכים".<ref>דסאו, אורי, "המוות הפעיל של מיכל נאמן", בתוך [[המדרשה (כתב עת)|המדרשה]], מס' 13, סתיו 2010, עמ' 189.</ref>
גרסה נוספת לעבודה - "Was Killed by a Penguin - Killed a Nun"{{כ}} (1975), בה מופיע הטקסט ב[[אנגלית]], נמצאת באוסף פרטי.<ref>ראו: נאמן, מיכל, '''חיוך, חתול, חיתוך''', גלריה גורדון, תל אביב, 2010, עמ' 45.</ref> בשנת [[1994]] נרכשה העבודה על ידי [[מוזיאון תל אביב לאמנות]].
|
