משתנה קפאידי – הבדלי גרסאות

תגלית זו איפשרה את השימוש במשתנים קפאידים כ[[נר תקני|נרות תקניים]] למדידת מרחקים ביקום, דבר שאיפשר (בזכות הבהירות הגדולה שלהם) להרחיב את מדידת המרחקים לטווחים שמעבר לשביל החלב. כיום (2013) ניתן לבצע מדידות מרחק באמצעות משתנים קפאידים עד לתחום של כ-10 גיגה-[[פארסק]]{{הערה|המרחק הגדול ביותר שנמדד עד כה, על פי התיאוריההתאוריה, הוא לסופרנובה SN SCP-0401, שעליה [http://www.bbc.co.uk/news/science-environment-20968199 דיווח] פרויקט הסופרנובה של [[המעבדה הלאומית לורנס ברקלי]] (SCP) בינואר 2013. דווח על מודול-מרחק של 45.57, שפירושו מרחק של 13 גיגה-[[פארסק]], או 42 מיליארד שנות אור. על פי הנוהג המקובל להעניק לסופרנובות שמות של מלחינים, זו האחרונה קרויה על שמו של אמן הג'אז [[צ'ארלס מינגוס]].}}; גודלו של היקום הנצפה, על פי הערכות חדשות, מוערך בכ-14 גיגה-פארסק{{הערה|[http://iopscience.iop.org/0004-637X/624/2/463/fulltext/ "מפה של היקום"], ב"מגזין האסטרופיזיקלי", 2003}}.

ההסבר המקובל למחזור התאורה של הקפאיד ידוע בכינוי "השסתום של אדינגטון"{{הערה|גירסהגרסה פשטנית של ההסבר הזה הציע ג'ון גודריק (John Goodricke) כבר בשנת 1783, בהיותו בן 19, בעקבות צפייה בכוכב המשתנה [[אלגול]]. בשנת 1917 שיכלל [[ארתור אדינגטון]] את ההסבר והוסיף לו את מנגנון חסימת האור; אך רק ב-1953 זיהה סרגיי זבאקין את מנגנון היינון הכפול של הליום.}}, או "מנגנון Kappa":

*קפאידים מטיפוס II: משתנים מאוכלוסיהמאוכלוסייה 2, קטנים ועתיקים יותר, פחות עשירים במתכות, ובעלי מחזור שבין 1 ל-50 ימים. משמשים למדידת מרחקים בתוך שביל החלב והגלקסיות הקרובות ביותר{{הערה|[[ואלטר באדה]] גילה ב-1954 את ההבחנה בין קפאידים קלאסיים לטיפוס II, ובכך פתר בעיה של חוסר עקביות במדידות שהסתמכו על הראשונים, מפני שהתברר שבהירותם גדולה משחשבו, ועל כן המרחקים אליהם בקירוב כפולים מהידוע עד אז.}}.