הנס סלייה – הבדלי גרסאות

לפי סלייה, תופעות אלו העידו על הצפה של מנגנונים באמצעותם מנסה ה[[אורגניזם]] להגן על עצמו: מול תקיפה נפשית או פיזית המאיימת על המאזן הפנימי שלו, מופעלת תגובת נגד המנסה להחזיר את המאזן לקדמותו. תגובה זו אינה ספציפית מאחר שאינה תלויה באופי גורם הדחק. אצל האדם, היא זהה באםאם הדחק הוא "שלילי" (dystress), למשל בעת קבלת בשורה קשה על אובדן, או "חיובי", למשל בעת מסירת הודעה משמחת. הלחץ הגופני או הדחק הנפשי המופעל על האורגניזם נקרא על ידי סלייה "[[דחק|סטרס]]". ההורמונים האחראים לתגובת הנגד מופרשים על ידי קליפת האדרנל ונקראים גלוקו-קורטיקואידים.

סלייה הכיר, בדומה לקאנון, בהבדלים הבין-אישיים בתגובת הסטרס, למשל בשל הבדלים [[גנטי]]ים והשפעת ההתנסויות השונות של כל פרט בחייו. לגורמים אלה קרא סלייה "גורמי התניה".{{הערה|שם=קופין}} בדומה לקאנון, סלייה ייחס תגובות [[הומיאוסטזיס|הומיאוסטטיות]] מאוד ספציפיות לבקרה של מערכת העצבים, והכיר בכך שהתגובות ההורמונליות הן מן ההכרח פחות ספציפיות מהתגובות הנוירונליות.{{הערה|שם=קופין}}. הוא ראה בסטרס תסמונת תגובתית סטראוטיפית הנגרמת על ידי כל העמסה על האורגניזם. עם זאת, מחקרים על התגובות לסטרסורים שונים הצביעו על כך שכאשר המנגנונים ההומיאוסטטים אינם הדומיננטים, דפוסי התגובות הבלתי ספציפיות, בייחוד ההורמונליות, שונים מסטרסור לסטרסור. אולם, כפי שהראה סלייה, רוב מצבי הלחץ על הגוף, אם עוברים רמה קריטית, מעוררים מגוון שלם של תגובות נוירו-אנדוקריניות, בעלות פוטנציאל הרסני{{הערה|שם=קופין}}.