הבדלים בין גרסאות בדף "יהדות בולגריה"

הסולטאן [[מהמוט השני]] ניסה להחיל סדריחקיקה וסדרי מנהל מודרניים ולשפר את מצב ביטחון הפנים במסגרת התהליך הכולל שכונה ה[[טנזימאט]]. במסגרת התהליך חויבו גם הקהלים השונים בתוך קהילות הערים השונות להתאגד לכדי ישות קהילתית אחת ולמנות ועד מנהל בן 3 עד 5 חברים ומתוכו נציג אחד שייצג את הקהילה מול השלטונות. עידן "התחייה הלאומית הבולגרית" הביא עימו גם עוינות כלפי יהודי בולגריה משום שהיו מיעוט מועדף על פני הנוצרים והיו נאמנים לשלטון העות'מאני. עם זאת, המהפכן הבולגרי הנודע [[וסיל לבסקי]] (בבולגרית: Васил Левски; {{כ}}1837 - 1873) מצא מסתור בבתי יהודים בפלובדיב, רוסה, וידין ופאזארג'יק בעת שנרדף על ידי השלטונות העות'מאניים. המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-‎1878), הביאה עימה הרס וחורבן לחלק מקהילות בולגריה. וידין וניקופול הוחרבו בפגזי [[הצבא הרוסי]] ויהודי רוסה נמלטו מהעיר ל[[רומניה]] השכנה, חלקם לבלי שוב. [[הצבא הרוסי]] הביא עימו את ה[[אנטישמיות]] המסורתית ובמקביל חיילי הצבא העות'מאני הנסוגים [[ביזה|בזזו]] מכל הבא ליד. חיילים רוסים בסיוע תושבים מקומיים ערכו [[פוגרום|פוגרומים]] ביהודי קרלובו, קאזאנלק וסטארה זאגורה, וחיילים עות'מאנים פרעו ביהודי פאזארג'יק. יהודי ימבול נמלטו מהעיר מחמת הקרבות ושבו אליה רק לאחר הפסקת האש. העות'מאנים הנסוגים ניסו להעלות באש חלקים מהעיר סופיה ובני הקהילה היהודית התגייסו בהמוניהם לפעולות [[כיבוי אש|הכיבוי]] ומנעו את התפשטות הדליקה לרובעי המגורים. אליעזר כלב מנכבדי פלובדיב שהיה מקורב לשלטון העות'מאני הציל עשרות בולגרים מה[[גרדום]] העות'מאני, תוך תשלום [[שוחד]] נכבד מכיסו ולאחר המלחמה נקרא רחוב בעיר על שמו. מאות מיהודי בולגריה עזבו ביחד עם החיילים העות'מאנים והתיישבו בעיקר ב[[אדירנה]] ו[[איסטנבול]].{{הערה|שם=קשלסדורות1}}

כמה מבני הקהילה [[עלייה לארץ ישראל|עלו]] לארץ ישראל, כמו רבים בקהילות תפוצות ישראל; ובראשית המאה ה-19, ידוע כי התיישבו בעיר [[יפו]], על פי [[משה מונטיפיורי|מפקד מונטיפיורי]] ב[[תקצ"ט]] [[19391839]].{{הערה|[[יצחק בן-צבי]], '''ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני''', ירושלים: הוצאת [[מוסד ביאליק]], תשט"ו-1955, עמ' 380.}}