פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: \1\2מחיה
הקרקעות החקלאיות והמפעלים החקלאיים שעליהן (כגון טחנות קמח) הוקצו לפקידי שלטון ממלוכיים בשיטה שנקראה '''[[אקטאע]]'''. בשיטה זו כל הקרקע הייתה שייכת למדינה והשלטון הקצה אותה לפקידים הממלוכים (מפקדי צבא וקצינים בדימוס). הפקידים השתמשו בשטח למימונם ומימון המנגנון שלהם (גובי מסים, שופטים, סוחרי סוסים וכדומה) במקום קבלת שכר. הפקיד היה מחויב להקצות חלק מהכנסותיו כמס לשלטון המרכזי, הוא היה חייב לכסות את הוצאותיו בזמן שכיהן במשרתו ולכן גברו מקרים בהם גבו הפקידים יותר מס מהדרוש, והותירו את ההפרש בידיהם. השלטון המרכזי ניסה להאבק בתופעה זו לפי יכולותיהם של הסולטאנים השונים. חלק מהקרקעות (למשל בבקעת בית שאן וליד ירושלים) לא היו באקטאע אלא היו שייכות ישירות לסולטאן, אולם האיכרים היו בכל מקרה צמיתים. קרקעות נוספות, וחלקים מקרקעות אקטאע, הוקדשו להקדשים (וקף), מהם לא נגבה מס אך כל הכנסותיהם שימשו למטרות דת, בהן בניית מבני פאר חסרי תוחלת.
 
מוצרים רבים נחשבו כ[[מונופול]] ממלכתי. השלטון קבע את מחיר הסחורות כ[[אורז]], [[קמח]], [[שמן זית]] ו[[סוכר]], בנוסף, הוטלו מסים שונים, חלקם מן השלטון המרכזי וחלקם פרי דמיונה של הפקידות המקומית. רוב מיסי הקנייה חלו על בני החסות (יהודים ונוצרים) ועל עולי רגל וצליינים, כך ש[[יוקר המחייההמחיה]] של לא-מוסלמי היה גבוה מזה של מוסלמי. לאנשי דת וממלוכים היו הקלות שונות במונופול. בתקופות שונות הורשו גם איכרים-צמיתים לעסוק במסחר זעיר סמוך לנחלותיהם.‏‏<ref>א' אשתור, '''עלות המחיה בארץ ישראל בימי הביניים''', בתוך יוסף דרורי (עורך), '''ארץ ישראל בתרופה הממלוכית''', ירושלים תשנ"ג, עמ' 172-188.</ref>
 
{{ציטוט|תוכן=הסתנוורותם של הממלוכים מעושר ארצם וניהול מדיניות כלכלית לא מאופקת ובלתי מבוקרת, פזרנית ובזבזנית של השקעות במפעלי ציבור ללא הבטחת כושר עמידה כלכלי איתן... [הסתפקותם] בניצול העושר המזומן להם בקלות בשל מעמד גאוגרפי ומונופוליסטי, וכך שלא טרחו לחפש להם שווקים חדשים או דרכים לייעול המסחר... עמדה טפילית זו של קובעי אופי הכלכלה הממלוכית, קרסה מול התחרות עם כוחות כלכליים פעלתנים ונמרצים מהם|מרכאות=כן|מקור=יוסף דרורי, '''עמדת האסלאם כלפי המגפה בימי הביניים''', [[המזרח החדש (כתב עת)|המזרח החדש]] כ"ח, תשל"ט, עמ' 119-120}}