כביש הטבעת של לונדון – הבדלי גרסאות

במקור נבנה הכביש עם שלושה [[נתיב]]ים לכל כיוון, אך בחלקים רבים בכביש הורחבו מספר הנתיבים לכדי ארבעה, חמישה ואף בחלק קטן מהכביש ליד [[נמל התעופה הית'רו]] לכדי שישה נתיבים בכל כיוון. רובו הגדול של הכביש מואר בכדיכדי להעלות את הבטיחות בנהיגה לאורכו.

בתחילת [[המאה ה-20]] החלה להיווצר בעיית תחבורה אמיתית בעיר [[לונדון]]. לאורך השנים הועלו מספר הצעות להתמודדות עם הבעיה, עד שבשנת [[1938]] פורסמו מסקנות לגבי פיתוח כבישים מהירים על ידי ה[[מהנדס]]ים צ'ארלס ברסלי ואדוארד לוטיינס. מספר שנים לאחר מכן פטריק אלברקרומבי, מעצב ערים ואדריכל, פירסםפרסם שני מחקרים (בין [[1943]] - [[1944]]) לגבי הבעיות השונות של לונדון. בין היתר הציע אלברקרומבי להקים מספר כבישי טבעת סביב מרכז העיר, כאשר כל אחד מהם רחוק ורחב יותר מקודמו. תכניות אלו לא מומשו בתקופה זו משום סיומה של [[מלחמת העולם השנייה]] והבעיות הכלכליות שבאו לאחריה.

ב[[שנות ה-60]] המועצה של לונדון הגדולה הגתה את תוכנית ארבע כבישי הטבעת סביב העיר. חלקים מהשתי הטבעות החיצוניות נבנו בתחילת [[שנות ה-70]], אך שתי הטבעות הפנימיות שהיו עתידות להיבנות בתוך החלקים הפנימיים של העיר נתקלו בהתנגדות ורק קטעים בודדים נבנו ולבסוף התכניתהתוכנית בוטלה בשנת [[1973]] לאור ההתנגדות הרבה. בשנת [[1975]] שונו התוכניות המקוריות ושתי הטבעות החיצוניות אוחדו לכדי טבעת אחת שקיבלה את השם M25. כך, החל משנת 1975 ועד [[1986]] נבנה הכביש בקטעים נפרדים, כאשר כל חלק נבחן וקיבל היתרי בנייה בנפרד. הכביש הגמור נפתח באופן רשמי במעמד ראשת הממשלה [[מרגרט תאצ'ר]] ב-[[29 באוקטובר]] 1986.