|
ב-[[2 באוגוסט]] [[1774]] עלתה על בימות פריז "אורפיאו ואורידיצ'ה" בגרסה צרפתית, כשהתפקיד הראשי מועבר מקאסטראטו לקונטרה-טנור בהתאם להעדפה הצרפתית (מאז ימי לולי) לקולות טנור גבוהים. הקהל הפריזאי קיבל הפעם ביתר אהדה את היצירה של גלוק. בהמשך כתב גלוק גרסה מעובדת לצרפתית ל"אלצ'סטה" וחיבר את האופרות החדשות "ארמידה" (1777), "איפיגניה בטאוריס" (1779) ו"אקו ונרקיס". אחרי כישלון האופרה האחרונה מתוכן, עזב גלוק את פריז ופרש מן ההלחנה; אך בפרישתו הותיר אחריו שובל של השפעה על המוזיקה הצרפתית ומספר מלחינים לא-צרפתים אחרים באו בעקבותיו לפריז, ביניהם [[אנטוניו סליירי]] ("הדאנאים", 1784) וסאקיני (אדיפוס בקולון, 1786).
אברם האתיופי שלום שלום
==מהמהפכה לרוסיני==
[[תמונה:GarnierOperaParis.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גרם המדרגות ב"אופרה גרנייה", פריז]]
[[המהפכה הצרפתית]] של שנת 1789 הייתה נקודת מפנה תרבותית. מה שנותר מן המסורת הישנה של לולי וראמו טואטא הצידה ונתגלה מחדש רק ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]]. האופרה קומיק והאסכולה שייסד גלוק שרדו, אבל החלו מיד לשקף את האירועים הסוערים מסביב. מלחינים ממוסדים כמו גרטרי ודאלייראק גויסו לכתוב תעמולה פטריוטית למשטר החדש. דוגמה טיפוסית היא "ניצחון הרפובליקה" של [[פרנסואה ז'וזף גוסק|גוסק]] (1793), אופרה שחגגה את [[קרב ואלמי]] המכריע שנה לפני כן. במקביל הופיע דור חדש של מלחינים, בראשות [[אטיין מאול]] והאיטלקי [[לואיג'י כרוביני]]. הם יישמו את עקרונות גלוק לאופרה קומיק והעניקו לסוגה מאפיינים חדשים של רצינות דרמטית ותחכום מוזיקלי.
היצרים הסוערים באופרות של מאול (החל מ-1790), למשל Stratonice ו-Ariodant, הקנו לו את תואר הרומנטיקן המוזיקלי הראשון. גם יצירותיו של כרוביני שיקפו את רוח הזמן: Lodoiska הייתה [[אופרת מילוט]], בסגנון [[החטיפה מן ההרמון]], המתרחשת ב[[פולין]], ובמהלכה משוחררת הגיבורה השבויה והעריץ שהחזיק בה מסולק משלטונו. יצירת המופת של כרוביני, "מדיאה" (1797), שיקפה את מרחץ הדמים של המהפכה, אלא שהצלחתה הייתה לה לרועץ: הפופולריות שלה מחוץ לצרפת עלתה תמיד על זו שבצרפת עצמה. האופרה הקלילה יותר, Les deux journées ("שתי היממות", 1800) הייתה חלק מהלך רוח חדש של פיוס במדינה.
תיאטראות צצו בשפע בשנות ה-90' של [[המאה ה-18]], אבל כש[[נפוליאון בונאפרטה|נפוליאון]] עלה לשלטון, הוא פישט את העניינים בכך שהפחית ביעילות את מספר בתי האופרה ה[[פריז|פריזאיים]] לשלושה. שלושה אלה היו ה-[[האופרה גרנייה|אופרה של פריז]] (לאופרות רציניות עם רצ'יטאטיב ובלי דיאלוג); ה-[[אופרה-קומיק]] (ליצירות הכוללות דיאלוג מדובר בצרפתית); ו"התיאטרון האיטלקי" (Théâtre-Italien), (לאופרות [[איטלקית|איטלקיות]] מיובאות). לכל השלושה יהיה תפקיד חשוב ביותר בחמישים השנים הבאות. באופרה של פריז שימר [[גספרה ספונטיני]] את המסורת הרצינות של [[כריסטוף ויליבלד גלוק|גלוק]] באופרות "הווסטליות" (1807) ו"פרנאנד קורטז" (1809). אך האופרות הקומיות החדשות והקלילות יותר, של [[פרנסואה-אדריאן בואלדייה|בואלדייה]] ואיזואר, קצרו הצלחה גדולה יותר בקרב הקהל הצרפתי, וזה נהר גם לתיאטרון האיטלקי לראות אופרה בופה מסורתית ויצירות בסגנון ה[[בל קאנטו]], שאך זה נכנס לאופנה (בעיקר האופרות של [[ג'ואקינו רוסיני|רוסיני]], שפרסומו סחף את [[אירופה]] כולה).
השפעתו של רוסיני החלה לחלחל אל האופרה קומיק הצרפתית. נוכחותו מורגשת בהצלחה הגדולה ביותר של בואלדייה, "הגברת הלבנה" (1825) כמו גם ביצירות מאוחרות יותר של [[דניאל אובר|אובר]] (Fra Diavolo, "אחא שטן", משנת 1830; "הדומינו השחור", 1837), הארול ("זמפה", 1831) ו[[אדולף אדם]] ("העגלון מלונז'ימו", 1836). בשנת 1832 נחל התיאטרון האיטלקי הצלחה עצומה כששיכנע את רוסיני עצמו לבוא לפריז ולקחת עליו את משרת הניהול של בית האופרה. רוסיני הגיע והתקבל בכבוד היאה לידוען תקשורת מודרנית. לא זו בלבד שיצק חיים חדשים במשאביו המדולדלים של התיאטרון האיטלקי, אלא שנתן דעתו גם על האופרה, לה העניק גרסאות צרפתיות של האופרות האיטלקיות שלו ויצירה חדשה, "וילהלם טל" (1829). הייתה זו, כפי שהתברר בהמשך, יצירתו האחרונה של רוסיני לבימה. כורע תחת נטל העבודה שבניהול תיאטרון ומאוכזב מכישלון "וילהלם טל", פרש רוסיני מעבודתו כמלחין אופרה.
==גראנד אופרה==
|
