הרגימנט הארץ-ישראלי – הבדלי גרסאות

'''רגימנט פלשתינה''' ('''Palestine Regiment'''), או כפי שהוא מוכר '''הרגימנט הארץ ישראלי''', היה [[רגימנט]] [[חיל רגלים]] של [[הצבא הבריטי]] אשר פעל במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] והורכב ממתנדבים תושבי [[ארץ ישראל המנדטורית]]. השאיפה המקורית הייתה שהרגימנט יתחלק עם מחצית מהחיילים יהודים ומחצית ערבים, אך בפועל מספר המתנדבים היהודים היה גדול בהרבה, ישנם הערכות שאפילו עד כדי פי שלושה יותר.

 

הרגימנט הארץ ישראלי הוקם באוגוסט [[1942]], בשיא תקופת [[מאתיים ימי חרדה|מאתיים ימי החרדה]], כאשר צבאו של [[ארוין רומל|רומל]] התקדם בצפון [[אפריקה]] והתקרב אל עבר [[מצרים]] ו[[תעלת סואץ]]. הנהגת היישוב לא חדלה מאז ראשית המלחמה לדרוש את הקמתה של עוצבה עברית של בני היישוב ואת הצבתם כלוחמים בחזית, במקום תעסוקתם כחיל עזר ב[[מתנדבי היישוב בבאפס|באפס]]. בעת הצורך המבצעי הנובע מהתקדמות צבאו של רומל הגיעו גם הבריטים להכרה בצורך להקמת יחידות עבריות לוחמות. ההחלטה על כך נפלה בישיבת קבינט המלחמה ב[[לונדון]] ב-[[5 באוגוסט]] 1942. הוחלט לאפשר ל[[יהודים|יהודי]] ארץ ישראל לקחת חלק במלחמה במסגרת עוצבה על-גדודית חטיבתית, ברגימנט. גרם להחלטה זו גם לחצם של ידידי ה[[ציונות|ציונים]] בלונדון, הצורך למנוע תעמולה אנטי בריטית בעניין זה ב[[ארצות הברית]] וצרכים מבצעיים ומינהלתיים.

 

הרגימנט כלל את 15 פלוגות [[מתנדבי היישוב בבאפס|הבאפס]] שהתאגדו ל-3 [[גדוד]]ים עבריים וכן גדוד ערבי אחד. תקוות [[התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|המתנדבים]] כי הקמת הרגימנט תביא להשתתפותם כלוחמים בחזית נכזבה גם הפעם. במשך שנה הועסקו חיילי הרגימנט בתפקידי עזר הרחק משדות הקרב. רק בסוף יוני [[1943]] הודיעה ממשלת המנדט על כך ש[[הגדוד העברי השני|הגדוד השני]] של הרגימנט יועבר לשרת מחוץ לארץ ישראל. הפיקוד העליון של [[ההגנה]] ראה בהרחקתם של החיילים העבריים מן הארץ, עתה לאחר הניצחון הבריטי ב[[קרב אל עלמיין השני]] כאשר לא נשקפה כבר פלישה [[נאצים|נאצית]] לארץ, משום פגיעה בהגנתו של היישוב. התעורר חשש שממשלת המנדט חורשת מזימה להרחיק מן הארץ אלפי צעירים מאומנים ומחומשים, כדי לחזק את משטר [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]] ולהחליש את כח עמידתו של היישוב נגד הערבים. גם רבים מן חיילי הגדוד מחו על הכוונה להרחיקם מן הארץ. אך בסופו של דבר ההנהגה המדינית של היישוב הכריעה כי יש לקבל את הדין, ומפקדת ההגנה הורתה לחיילים לא להפר את הפקודה ולציית לפקודת היציאה.

 

ביולי 1943 עמד הגדוד השני של הרגימנט לצאת את הארץ בדרכו ל[[לוב]]

בעצרת הפרידה נאם בפני החיילים משה שרתוק (לימים [[משה שרת]]), ראש [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]] והבטיח לחיילים כי [[הסוכנות היהודית]] לא תרפה מן המאבק להפיכתם ליחידות לוחמות בחזית. בתום העצרת קמו החיילים לשירת [[התקווה]] ומפקד הגדוד הבריטי, קצין בדרגת קולונל, וקציניו עזבו את האולם בצורה הפגנתית. למחרת נערך בגדוד מסדר יציאה ומפקד הגדוד נזף בחיילים על שירת התקווה בערב הקודם, בעודו מטיף את לקחו פרץ כל הגדוד בניצוחו של הרס"ר [[ישראל כרמי]] (לימים [[תת אלוף]] ב[[צה"ל]]) בשירת התקווה. משלחת מקציני הגדוד היהודים התייצבה בפני הקולונל ודרשה את התפטרותו והמפקד נאלץ לבקש את סליחת הגדוד.