אבלי ציון – הבדלי גרסאות

המונח '''אבלי ציון''' הוא כינוי לחוגים מבין ה[[יהדות קראית|יהודים הקראים]] בימי הביניים (בערך בשנים [[850]]-[[1099]]), שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי [[אבלות]] וב[[צום|צומות]]. והתגוררורוב אבלי ציון התגוררו ב[[ירושלים]] ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים [[850]] - [[1099]]. אבלי ציון מכונים גם בשם '''עדת השושנים'''. קבוצה זו מהווה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית ל[[ארץ ישראל]], שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות הרבנית באותו זמן, שהתמקדה ב[[בבל]]. בראשם עמדו "נשיאים", שמוצאם היה מביתמ[[בית דוד]] והיו צאצאיו של [[ענן בן דוד הנשיא]]. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות בלבד.

נראה שאבלי ציון התגוררו ברובע מיוחד משלהם, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. ביתחכמי העדה התכנו "המשכילים". יש הטוענים שבית הכנסת הקראי בהעתיק שב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] בירושלים בו מתפללים בימינו נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.

אבלי ציון קיבלו על עצמם חיי עוני, צמו צומות רבים, התנזרו מאכילת בשר ושתיית יין, ועסקו בקינה על החורבן. חכמי העדה התכנו "המשכילים". <BR> [[סהל בן מצליח הכהן]] מתאר את חיי אבלי ציון: "ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."

מטרת ישיבתם בירושלים ומנהגי האבלות שנהגו היו כדי להתאבל על החורבן, לזרז את הגאולה ולהחזיר את העולם למצבו המתוקן. השקפתם הייתה שישנו קשר הדוק בין חזרה בתשובה לבין הגאולה. ההשתקעות בחטאים, שהאמונה בהלכה הרבנית היא מהכבדות שבהם, הייתה לדעתם הסיבה להתמשכות הגלות. <BR>
על פי האמור ב[[ספר ישעיהו]]: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו", הקפידו אבלי ציון להתפלל במשמרות, כך שבכל רגע תישמע תחינתם.

יחסים קשים שררו ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] בין הרבניים לבין קראי ירושלים, שכונו ע ידם "עדת הצולעים"., באגרתועל שלשם רבהשכונה [[שריראבה גאון]]ישבו הוא"צלע מאשים את הקראים ברצח רבנייםהאלף". מדי שנה במהלך [[סוכות]] הכריזו הרבניים על החרמת הקראים, בטקס שנערך ב[[הר הזיתים]]. בסופו של דבר התערבו השלטונות כדי למנוע נוהג זה. באגרתו של רב [[שרירא גאון]] הוא אף מאשים את הקראים ברצח רבניים.

*[[דניאל בן משה אלקומיסי]]

*[[סהל בן מצליח הכהן]]