אבלי ציון – הבדלי גרסאות

נוספו 134 בתים ,  לפני 17 שנים
מ
אין תקציר עריכה
(תוספות יפות! אבל מעט תיקונים.)
מאין תקציר עריכה
המונח '''אבלי ציון''' הוא כינוי לחוגים מבין ה[[יהדות קראית|יהודים הקראים]] בימיב[[ימי הביניים]] שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי [[אבלות]] וב[[צום|צומות]]. רובמרבית אבלי ציון התגוררו ב[[ירושלים]] ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים [[850]] - [[1099]]. אבלי ציון מכונים גם בשם '''עדת השושנים'''. קבוצה זו מהווה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית ל[[ארץ ישראל]], שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות הרבניתה[[יהדות רבנית|רבנית]] באותו זמן, שהתמקדה ב[[בבל]]. בראשם עמדו "נשיאים", שמוצאם היה מ[[בית דוד]] והיו צאצאיו של [[ענן בן דוד הנשיא]]. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות.
 
נראה שאבלי ציון התגוררו ברובע מיוחד משלהם, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. חכמי העדה התכנו "המשכילים". יש הטוענים שבית הכנסת הקראי העתיק שב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] בירושלים, בושבו מתפללים גם בימינו, נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.
 
לפי הסברו של [[סלמון בן ירוחם]], הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורףה[[חורף]], ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".
 
יהודים שמתאבלים על חרבןחורבן [[המקדש|בית המקדש]] בירושלים נזכרים החל מחרבןמחורבן הבית[[בית השנישני]], אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של [[המאה ה-9|המאה התשיעית]]. [[דניאל בן משה אלקומיסי|דניאל אלקומיסי]], מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם:"ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".
 
אבלי ציון קיבלו על עצמם חיי עוני, צמו צומות רבים, התנזרו מאכילתמ[[אין שמחה אלא בבשר ויין|אכילת בשר ושתיית יין], ועסקו בקינה על החורבן. [[סהל בן מצליח הכהן]] מתאר את חיי אבלי ציון: "ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."
:"ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."
 
מטרת ישיבתם בירושלים ומנהגי האבלות שנהגו היו כדי להתאבל על החורבן, לזרז את הגאולה ולהחזיר את העולם למצבו המתוקן. השקפתם הייתה שישנו קשר הדוק בין חזרה בתשובה לבין הגאולה. ההשתקעות בחטאים, שהאמונה בהלכה הרבנית היא מהכבדות שבהם, הייתה לדעתם הסיבה להתמשכות הגלות. <BR>
על פי האמור ב[[ספר ישעיהו]]: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו", הקפידו אבלי ציון להתפלל במשמרות, כך שבכל רגע תישמע תחינתם.
 
==היחסים בין אבלי ציון לרבניים==
 
יחסים קשים שררו ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] בין הרבניים לבין קראי ירושלים, שכונו עעל ידם "עדת הצולעים", על שם השכונה בה ישבו "צלע האלף". מדי שנה במהלך [[סוכות]] הכריזו הרבניים על החרמת הקראים, בטקס שנערך ב[[הר הזיתים]]. בסופו של דבר התערבו השלטונות כדי למנוע נוהג זה. באגרתו של רב [[שרירא גאון]] הוא אף מאשים את הקראים ברצח רבניים.
 
כוחם של הקראים בארץ היה רב ועולהועלה על זה של הרבניים, עד כדי שכאשר חל שיפור מה ביחסיהם עם הרבניים, ב[[המאה ה-11|מאה ה-11]] דעתם נשמעה לגבי מינויים ב[[ישיבה]] הרבנית בירושלים. השיפור ביחסים מתבטא גם בהבטחה שניתנה לגבי [[כתר ארם צובא]]. הרבניים קיבלו הבטחה מהקראים, שיוכלו לחזות בכתב יד זה כל אימת שיחפצו. <BR>
 
יחסם של בני עדת השושנים ל[[איסלאםאסלאם]] היה מורכב. מצד אחד, היו להם מהלכים בקרב השלטונות, שביכרו אותם על פני הרבניים. הם חשו הכרת הטובטוב לשליטים המוסלמיים על שפתחו את שערי ירושלים לפניהם. לאיסלאםלאסלאם רכשו אהדה גם מסיבות [[תיאולוגיה|תיאולוגיות]], כמו כותבים רבניים רבים הם ביכרו את אמונת הייחוד המוסלמית על השילוש ה[[נצרות|נוצרי]]. מצד שני, הם קיוו למפלתה הקרובה של דת האיסלאםהאסלאם, שתבשר את בואו של המשיחה[[משיח]], וידעו להצביע גם על השעבוד והדיכוי שהיא מפעילה כלפי הכופרים בה.
 
במאה ה-11 ננטשה במידה רבה הסגפנות שאפיינה את קראי ירושלים, נוהגמנהג איההימנעות אכילתמאכילת הבשרבשר נפסק, והם, שכנראה במשך הדורות היו עניים יותר מהרבניים, החלו לבקש את ההצלחה בעסקים ובמסחר.
 
אחרי כמעט מאתיים שנה של פעילות, שהיו "תור הזהב" של הקראות לדורותיה, עזבו הנשיאים הקראים האחרונים את ירושלים לטובת [[מצרים]] בסביבות שנת [[1050]]. ב-[[1073]] כבשו ה[[טורקמנים]] את העיר והחלו גלי נדידה ממנה. ב-[[1099]] הגיעו ה[[צלבנים]] לירושלים, טבחו, רצחו והשמידו כליל את הישוב היהודי בעיר. הקהילה הקראית במצרים עשתה מאמץ לפדות את אלו מהקראים שנשבו בידי הצלבנים.
 
ידועה פעילות של אבלי ציון מחוץ לירושלים ולאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים. מבין החכמים המפורסמים שנימנו על אבלי ציון לאחר כיבוש ירושלים היו החכם [[טוביה בן משה המעתיק]] 'האבל' והחכם [[יהודה בן אליהו הדסי]] 'האבל', בעל ספר "אשכל הכפר".
 
==לקריאה נוספת==
<DIV dir=ltr align=left>
 
* Yoram Erder, '''The Mourners of Zion''' in Meira Polliack (ed.) ,'''Karaite Judaism''', Brill, 2003
</DIV>
 
* נתן שור, '''תולדות הקראים''', מוסד ביאליק, תשס"ג