אבלי ציון – הבדלי גרסאות

נוספו 58 בתים ,  לפני 17 שנים
מ
שינוי סדר פסקאות
מ (כותרות)
מ (שינוי סדר פסקאות)
המונח '''אבלי ציון''' הוא כינוי לחוגים מבין ה[[יהדות קראית|יהודים הקראים]] ב[[ימי הביניים]] שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי [[אבלות]] וב[[צום|צומות]]. מרבית אבלי ציון התגוררו ב[[ירושלים]] ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים [[850]] - [[1099]]. אבלי ציון מכונים גם בשם '''עדת השושנים'''. קבוצה זו מהווה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית ל[[ארץ ישראל]], שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות ה[[יהדות רבנית|רבנית]] באותו זמן, שהתמקדה ב[[בבל]]. בראשם עמדו "נשיאים", שמוצאם היה מ[[בית דוד]] והיו צאצאיו של [[ענן בן דוד הנשיא]]. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות.
 
נראה שאבלי ציון התגוררו ברובע מיוחד משלהם, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. חכמי העדה התכנו "המשכילים". יש הטוענים שבית הכנסת הקראי העתיק שב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] בירושלים, שבו מתפללים גם בימינו, נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.
 
לפי הסברו של [[סלמון בן ירוחם]], הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום ה[[חורף]], ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".
 
יהודים שמתאבלים על חורבן [[בית המקדש]] בירושלים נזכרים החל מחורבן [[בית שני]], אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של [[המאה ה-9|המאה התשיעית]]. [[דניאל בן משה אלקומיסי|דניאל אלקומיסי]], מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם:"ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".
 
==אורח חייהם של אבלי ציון==
 
אבלי ציון מהווים תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל ב[[ימי הביניים]], שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית ל[[ארץ ישראל]], שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות ה[[יהדות רבנית|רבנית]] באותו זמן, שהתמקדה ב[[בבל]]. בראשם עמדו "נשיאים", שמוצאם היה מ[[בית דוד]] והיו צאצאיו של [[ענן בן דוד הנשיא]]. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות.
 
נראה שאבלי ציון התגוררו ברובע מיוחד משלהם, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. חכמי העדה התכנו "המשכילים". יש הטוענים שבית הכנסת הקראי העתיק שב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] בירושלים, שבו מתפללים גם בימינו, נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.
 
אבלי ציון קיבלו על עצמם חיי עוני, צמו צומות רבים, התנזרו מ[[אין שמחה אלא בבשר ויין|אכילת בשר ושתיית יין]], ועסקו בקינה על החורבן. [[סהל בן מצליח הכהן]] מתאר את חיי אבלי ציון: