הגנה מרחבית – הבדלי גרסאות

בתקופת כהונתו ששל משה דיין כרמטכ"ל מראשית 1954, ירדה התמיכה של צה"ל בתקציב ההגנה המרחבית. דיין הגדיר שתפקיד היישובים שמירה על יישוביהם ואילו הצבא והמשטרה אחראים על שמירת הגבול. דיין הוביל את מדיניות פעולות התגמול ודחה את טענות נציגי ההתיישבות על קיבול ההגנה המרחבית. הוא הדגיש שמערך ההגמ"ר מחוזק בנשק קל ובנשק אנטי טנק, ואילו תקציבי הגידור והביצורים מוטלים על הסוכנת היהודית ולא על הצבא. בימיו חולקה המדינה ל-14 גושים, וההגנה המרחבית מנתה 108 קצינים ו-459 חיילם.{{הערה|זאב דרורי, "התנועה הקיבוצית כאליטה מגויסת", '''הקיבוץ: מאה השנים הראשונות''',ירושלים, עמ' 87.}}

 

 

בעקבות [[מלחמת ששת הימים]] גברה ההזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגנה המרחבית לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.{{הערה|דני נוי, "ההגנה המרחבית בבטחון הלאומי", עמ' 249.}}