משבר מניות הבנקים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←הרקע למשבר: זה הופיע בכל העיתונים באופן קבוע. |
|||
שורה 18:
במהלך שנות השבעים החלו [[בנק הפועלים]] ומנהלו הדומיננטי, [[יעקב לוינסון]], לפעול כדי לשלוט בשערי מניות הבנק במסחר ב[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|בורסה בתל אביב]]. במסגרת הפעולה, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. רכישות אלו מצד לקוחותיו אפשרו לבנק להגדיל את ההון המצוי בידו לצורך מתן הלוואות ללקוחות, השקעות, וכן הלאה. כדי לגרום ללקוחות הבנק להמשיך להשקיע במניות הבנק - כלומר, כדי שהמניות ימשיכו להיות ערוץ השקעה מושך לרוכשים - עסק הבנק גם ברכישה עצמית של מניותיו (באמצעות קרנות וחברות שבשליטתו), כך שנדמה היה כי קיים ביקוש קבוע ומתמיד למניותיו, ושערכן עולה או נשמר באופן קבוע. הבנק גם העמיד לרשות לקוחותיו אשראי נדיב לרכישת המניות, ובכך הצליח להנות גם מן ה[[ריבית]] על האשראי.
פעולה זו של ויסות שערי המניות באמצעות הזרמת ביקושים מלאכותיים על–ידי הבנק, נראתה לבנקים כדרך קלה ופשוטה לגייס סכומים עצומים של כסף מן הציבור ואט-אט הצטרפו לבנק הפועלים גם בנקים אחרים כמו [[בנק לאומי]], [[בנק דיסקונט]], [[בנק המזרחי]], [[בנק אגוד]] ובנק כללי. הבנק הבולט היחיד שלא הצטרף לחגיגת הוויסות, אותה כינו הבנקים "טיפוח", היה [[הבנק הבינלאומי]]. בשנת 1977 הביאה הויסות להתעניינות ציבורית גדולה במניות הבנקים ובעקבות זאת לעלייה חדה בשעריהן. הבנקים, שרצו להמנע מעלייה חדה כזאת, נתנו לשערי המניות לרדת ביוני 1977 כדי להמנע מאיבוד השליטה בבנקים{{הערה|{{דבר|ה.ע. שראב|שבוע הבום הגדול בבורסה|1977/06/30|01207}}}}.
את פעולת הוויסות ביצעו הבנקים באמצעות חברות מווסתות, שכן על פי החוק אין חברה יכולה לרכוש את המניות שלה. לדוגמה, בנק לאומי ביצע זאת באמצעות "החברה לאחזקות ופיתוח של אוצר ההתיישבות היהודית", חברת בת של [[אוצר התיישבות היהודים]]. המימון לכך נמצא מהלוואות מ[[קופת גמל|קופות הגמל]] של הבנק ומקורות דומים, ולעתים באמצעות רכישה הדדית בין בנקים: בנק אחד היה מוכר לבנק שני את מניותיו, ורוכש את מניותיו של השני בסכום דומה.
בלחץ [[הרשות לניירות ערך]] כללו הבנקים בדוחותיהם פסקה המציינת את ביצוע הוויסות, אך
===גורמים שאפשרו את הויסות===
| |||