האימפריה הפרנקית – הבדלי גרסאות

פפין שלט כמלך נבחר. על אף שהבחירות למלוכה התרחשו לעתים רחוקות, החוק הגרמאני קבע כי המלך היה חייב להסתמך על ראשי צבאו. מנהיגים אלו שמרו על זכותם לבחור במלך יותר "ראוי" מתוך השבט השולט אם הם הרגישו כי המלך הנוכחי לא יוכל להוביל אותם לניצחונות. אף על פי שבצרפת המלוכה הפכה מאוחר יותר לתורשתית, [[האימפריה הרומית הקדושה]] לא הצליחה להפטר מחוק זה והמשיכה לבחור את מנהיגיה עד התפרקותה.

 

 

עם מותו של פפין הגוץ ב-[[768]] בניו, קרל ו[[קרלומן הראשון|קרלומן]], שוב חילקו את הממלכה. אולם קרלומן פרש למנזר ומת זמן קצר לאחר מכן, בהשאירו את הממלכה כולה לאחיו, העתיד להפוך ל[[קרל הגדול]]. החל משנת [[772]] קרל כבש את שטחי ה[[סקסונים]] ואיחד אותם עם הממלכה הפרנקית. במסגרת מערכה זו נכפתה על הסקסונים התנצרות בכוח הזרוע - אופן התנצרות שלא היה מקובל אז ושזכה לביקורת מחוגים מסוימים בכנסייה; המנהיג הסקסוני [[וידוקינד]] הסכים לעבור הטבלה כחלק מהסכם השלום בינו לבין קרל. בנוסף, לאחר ניצחון בקרב בשנת [[787]] קרל הגדול הורה על הריגתם של אלפי אסירים סקסונים פגנים. הסקסונים הובסו לבסוף בשנת [[804]]. כך האימפריה הפרנקית התפשטה מזרחה והגיעה עד נהר [[אלבה (נהר)|אלבה]]. במטרה להקל על הכנסת כל הסקסונים לדת הנוצרית קרל ייסד מספר [[דיוקסיה|דיוקסיות]] במזרח האימפריה. באותה התקופה קרל כבש את שטחי הלומברדים וכך גם צפון איטליה הייתה בשליטתו, בעודו מחדש את הבטחתו לאפיפיור שהפרנקים יגנו על אדמותיו. ב-[[788]] קרל כבש גם את [[ממלכת בוואריה|בוואריה]] ועד [[796]] הוא הרחיב את האימפריה שלו דרום מערבה עד שכללה את אזור [[אוסטריה]] של היום וחלקים מ[[קרואטיה]].