צ'ארלס גורדון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 84.108.192.248 (שיחה) לעריכה האחרונה של בורה בורה
מ תקלדה
שורה 18:
|הנצחה=ראו [[צ'ארלס גורדון#מיתוס הגיבור|מיתוס הגיבור]]
}}
'''צ'ארלס ג'ורג' גורדון''' (ב[[אנגלית]]: '''Charles George Gordon''', מכונה גם '''גורדון הסיני''', '''גורדון פאשה''' ו'''גורדון מחרטום''';{{כ}} [[28 בינואר]] [[1833]] - [[26 בינואר]] [[1885]]) היה קציןקצין־צבא ופקיד־ממשל [[בריטניה|בריטי]] ומנהלן. הוא זכור בעיקר בשל פעילותו ב[[סין]] וב[[מזרח אפריקה]].
 
מותו הדרמטי בקרב ב[[חרטום]] שב[[סודאן]] שימש השראה ל[[סרט קולנוע|סרט]] "חרטום", לסופרים ולציירים.
 
==קריירה מוקדמת==
צ'ארלס גורדון, בנו הרביעי של הגנרלגנרל ה.' ו.' גורדון מ[[רגימנט הארטילריה המלכותי|חיל התותחנים המלכותי הבריטי]], נולד בעיירה [[וולוויץווליץ']] שמדרום מזרח ל[[לונדון]]. הוא למד בבית הספר של טאונטון והחל מ-1848 ב{{ה|אקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ'}}, מוסד שהכשיר קציני הנדסה ותותחנים. הוא הוסמך לקצונה ב-[[1852]] כסגן כלפטננט-משנה ב[[חיל ההנדסה המלכותי]], הוא השלים את הכשרתו בבית הספר המלכותי לקציני הנדסה בצ'טהאםטם [[קנט]] וקודם לדרגת סגןלפטננט ב-[[1854]].
 
בתחילה נשלח גורדון להשתתף בהקמת ה[[ביצורים]] שנועדו להגן על עיירת הנמל "מילפורד הבןהייבן" שב[[ויילס|וויילס]]. כשפרצה [[מלחמת קרים]] נשלח גורדון לחזית והגיע ל[[בלאקלבה]] בינואר [[1855]]. הוא השתתף ב[[המצור על סבסטופול (מלחמת קרים)|מצור על סבסטופול]] ובהתקפה על ביצורי העיר מ-[[18 ביוני]] ועד ה-[[8 בספטמבר]]. אחר כך השתתף במשלחת הצבאית לקינוברן וחזר ל[[סבסטופול]] בסוף המלחמה. עם חתימת הסכם השלום סופח גורדון לוועדה הבינלאומית שסימנה את קו הגבול בין [[רוסיה]] ל[[טורקיה]] ב[[בסרביה]] והמשיך בעבודת המדידות לסימון הגבול המזרחי בין שתי המדינות ב[[קווקז]]. כשחזר ל[[אנגליה]] לקראת סוף שנת [[1858]] מונה למדריך בבית הספר בצ'טהאםטם וקודם לדרגת סרןקפטן באפריל [[1859]].
 
==סין==
[[תמונה:Charles Gordon Celestiale Titu.jpg|שמאל|ממוזער|250px|צ'ארלס גורדון כ"טיטו" שמיימי (גנרליסימו)]]
גורדון שהה באנגליה זמן קצר בלבד. ב-[[1860]] הכריזה בריטניה מלחמה כנגד סין ([[מלחמת האופיום השנייה]]), וגורדון, הצטרף לכוחות הבריטים ב[[טיינג'ין]] בספטמבר. הוא החמיץ את ההתקפה על מצודות '''דאגו''', אך כבר היה נוכח בעת שנכבשה [[בייג'ינג]] ונחרב [[ארמון הקיץ]]. גורדון שהה עם הכוחות הבריטים שכבשו את צפון סין עד אפריל [[1862]], כשהכוחות בפיקודו של הגנרל ויליאם סטאבליסטייבלי נקראו ל[[שאנגחאי]] על מנת להגן על המושבה האירופאית מ[[מרד טאי פינג|צבא טאי פינג]] שאיים על העיר.
 
הכוחות הבריטיים הגיעו בזמן מכריע, לאחר שנתיים של לחימה בהם מיליציה של אירופאים ואסיאתיים תחת פיקודו של פרדריק טאוסנד וורד ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] אשר הגנה על העיר, נסוגה באיטיות חזרה אל העיר בלחץ כוחות המורדים של טאי פינג. סטאבליסטייבלי החליט לטהר את המורדים מהאזור שבטווח של 50 קילומטרים משאנגחאי בשיתוף פעולה עם וורד וכוח צרפתי קטן. גורדון סופח למטהו כקצין הנדסה. גְ'יָאדִינְג, צִ'ינְגְפּוּ וערים נוספות נכבשו והאזור טוהר ממורדים לקראת סוף 1862.
 
וורד נהרג בקרב צְה-שִׂי והשלטונות הסיניים האימפריאליים לא חיבבו את מחליפו. לי הוֹנְגְגָ'אנְג, מושל מחוז [[ג'יאנגסו]], ביקש מסטאבלימסטייבלי למנות קצין בריטי לפקד על הכוח. סטאבליסטייבלי בחר בגורדון שהתמנה באופן לא רשמי לרב־סרןלמייג'ור בדצמבר [[1862]], מינוי שאושר בדיעבד על ידי הממשל הבריטי. גורדון נטל את הפיקוד על הכוח שכונה [[הצבא המנצח תמיד]] (כינוי מעודד אם כי מוגזם במידה מסוימת) במרץ [[1863]] בסוֹנְגְגְ'יָאנְג. מבלי שהמתין לארגון מחדש של כוחותיו הוביל אותם גורדון מיד לשחרור המצור מצ'אנסו, עיר המצויה 60 קילומטרים צפונית־מערבית לשאנגחאי. פעולה זו הוכתרה בהצלחה וגורדון זכה במהירות להוקרת אנשיו.
 
גורדון ארגן מחדש את כוחותיו והתקדם ל[[קונשאן]] שנכבשה תוך ספיגת אבדות ניכרות. מכאן ואילך הוביל גורדון את צבאו למסע כיבושים שבו לכד עיר אחר עיר עד שבנובמבר נלכדה העיר [[סוג'ואו]]. לאחר ויכוח עם לי הונגג'אנג בנושא הוצאות להורג של מנהיגי המרד, הסיג גורדון את כוחותיו מסוג'ואו לקונשאן והפסיק את פעולותיו הצבאיות עד פברואר [[1864]]. גורדון השלים אז עם לי הונגג'אנג ובמפגש ביניהם נקבעו המבצעים הבאים. "הצבא המנצח תמיד" חידש את קצב ההתקדמות המהיר שלו, כששיאה של מערכה זו היה במאי עם כיבוש [[צ'אנגג'ואו|צָ'אנְגְג'וֹאוּ]], המרכז הצבאי העיקרי של הטאי פינג באזור. גורדון חזר אז לקונשאן ופיזר את צבאו.
 
הקיסר קידם את גורדון לדרגת "טיטוּ", הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הסיני, והוא עוטר ב"[[מעיל הצהובקיסרי צהוב]]". הצבא הבריטי קידם את גורדון לדרגת סגן אלוףלפטננט-קולונל והוא נעשה חבר ב[[מסדר הרחצה]]. הוא קיבל גם את הכינוי גורדון "הסיני".
 
==סודאן – מושל אקווטוריה==
שורה 49:
 
==סודאן – מושל כללי==
 
כמושל סודאן פעל גורדון בכמה נושאים. האחד היו היחסים בין מצרים ל[[אתיופיה]] שהגיעו לשפל בשל מחלוקת טריטוריאלית על מחוז בוגוס. המלחמה פרצה ב-1875 והמשלחת הצבאית המצרית הובסה באופן מוחץ ב"גוּנדט". משלחת צבאית שנייה, גדולה יותר, בפיקודו של הנסיך חסן נשלחה שנה אחר כך והובסה ב"גוּרה". הסטאטוס קוו נמשך עד מרץ 1877 כשגורדון הגיע ל[[מאסאווה]] בתקווה להשכין שלום עם האתיופים. הוא המשיך לבוגוס וכתב למלך אתיופיה מהם התנאים המוצעים לשלום. אך הוא לא קיבל תשובה משום שהמלך האתיופי רכב דרומה למלחמה עם שבטי השואה. בראותו כי הבעיה האתיופית יכולה להמתין, חזר גורדון לחרטום.
 
שורה 72 ⟵ 71:
 
===חרטום===
גורדון יצא לקהיר בינואר [[1884]] בלווית קולונל ג'. ד. סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר הוא קיבל הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים, סר [[אוולין בארינגברינג, הרוזן הראשון מקרומר|אוולין בארינגברינג]], ומונה כמושל כללי. במסעו דרומה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לחרטום ב-[[18 בפברואר]]. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון ניסה בארינגברינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. בארינגברינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי, אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "[[הטיימס]]" על הרעיון, והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.
 
התקדמות המורדים לחרטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עוסמאןעות'מאן דיגנה. הכוחות המצריים בסַוַכּין שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של הגנרלגנרל סר [[ג'ראלד גראהםגרהם]] לסַוַכּין והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך מסַוַכּין לברבר תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גראהםגרהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לחרטום והצטרפו אל המהדי; הם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין חרטום לקהיר. במאי נכנעה ברבר, וחרטום הייתה מבודדת לחלוטין.
 
===תחת מצור===