מתי (שיר) – הבדלי גרסאות

== פרקי השיר ותכניו ==

לכותרת השיר צרפה המשוררת מוטו: מילות אחדות משירו של המשורר [[יעקב שלום קצנלנבוגן|יעקב שלום קָצנְלְבּוֹגֶן (י. ש. ק.)]], שפורסמו בכתב העת '''[[הדור (כתב עת)|"הדור"]]''',{{הערה|יעקב שלום קצנלבוגן (י. ש. ק.), נִצנים, '''הַדּוֹר''', 15, תרפ"ד ([[1924]]).}} שעם נושאו [[הרמז|מתכתבת]] המשוררת בְּשִירָהּ:{{ש}}

השיר [[חריזה|המחורז]] כולל שלושה [[בית (שירה)|בתים]].{{ש}}

ב'''בית הראשון''', מסבירה [[דובר (שירה)|הדוברת]] מיהם עבורה "מֵתַי", שעליהם בישרה כותרת השיר. היא יוצרת ציפיה אצל הקוראים לתיאור היבטים מהותיים של דמויות ממכריה, או אף אהוביה, דמויות שאינן בין החיים, דמויות שחוותה את אובדנן בפרק מפרקי חייה. לכאורה אלו דמויות רחוקות, ובמשך הזמן עלול זִכרן להשתכח ולהתכּלות מן התודעה הפרטית והציבורית. אולם הדוברת מסבירה למאזיניה, כי ככל שנמשך הזמן מנוכחותן בחייה, הרי שזכרונן אינו מתרחק או דוהה, אלא מתגבר ומתחזק. המשוררת מייצגת בשיר את החוויה והתחושה, כי האהובים אינם נשכחים אלא נזכרים, הם אינם מרפים מן הזיכרון, המות אינו יכול להם. הם אַלמוּתִיים. בטוחה בהשארותם נצחיים בתודעתה, מוסרת המשוררת כי הדמויות האהובות שאינן בארצות החיים, הן קנייניה הבטוחים, ואף היחידים. במילים: "לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד", מתייחסת הדוברת למשמעות המטאפיזית של המושגים "[[מוות]]" ו"[[חיים]]". היא מוסרת את תפיסתה את המוות הגופני. המוות של האדם הוא בהרגשה: "חַד", כלומר חותך, פוצע וקוטע, את רקמת החיים; המוות הוא נקודת האובדן שאין ממנו חזרה. אולם לעומת המוות של הגוף, שנכפה על האדם, הרי שהמוות הרוחני הוא בבחירתם של בני האדם. האדם שזוכרים אותו בתודעה הפרטית או [[זיכרון קולקטיבי|הקיבוצית]], אינו מת, הוא ממשיך לחיות בתודעתם של החיים.