האב (מחזה) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 3:
'''האב''' (ב[[שבדית]]: Fadren''''''; ב[[אנגלית]]: The Father'''''') הhא [[טרגדיה]] [[נטורליזם (תיאטרון)| נטורליסטית]] בשלוש [[מערכה (תיאטרון)| מערכות]], פרי עטו של ה[[מחזאי]] ה[[שבדים|שבדי]] [[יוהאן אוגוסט סטרינדברג]], שנכתבה בשנת [[1887]].
==תקציר העלילה==
הסיפור נסוב על ניגוד העניינים בין קצין חיל הפרשים, אדולף ואשתו, לורה. הקצין הוא [[גיבור מלחמה]] לשעבר ומדען מכובד שנלחם עם אשתו על הדרך הרצויה לגידול בתם, ברטה. שניהם מסכימים על כך שרצוי שברטה לא תחונך באחוזתו, אולם, הקצין מעוניין שהיא תגדל כ[[אתאיזם|אתאיסטית]] בעיר, בעוד לורה רוצה שבתה תגדל בדרך שונה ואולי תיהפך לאמנית. החוק השבדי של אותה עת מנע ממשאלותיה של לורה להתממש, ולפי החוק הבעל החליט על עתיד ילדיו.

כדי לפתור את הבעיה לורה מעלילה על בעלה שהוא חולה נפשית, כדי לגרום לכך שהיא תהיה בעלת הדעה היחידה בדבר חינוכה של בתה. על מנת לגרום לבעלה להיראות בלתי שפוי, היא מעלה בפניו את הרעיון שיתכן וברטה אינו בתו הביולוגית ומרמזת לכך שהיא [[ניאוף|נאפה]] בו. לורה גם משתלטת על חליפת המכתבים שלו, ומשקרת לרופא, במאמץ לשכנע אותו בכך שהקצין אינו שפוי.

בעלה מתחיל להאמין בכך שברטה אינה בתו, ולבסוף הוא ננעל בחדרו כשמרוקנים את הכדורים מאקדחיו, מתוך כוונה למנוע ממנו [[התאבדות|להתאבד]]. לורה הובילה את הרופא והכומר להאמין בכך שייתכן והקצין אינו שפוי כעת לפי החוק. היא דואגת שהאומנת, מרגרט, תלביש אותו בכתונת משוגעים כשהוא יוצא מחדרו. הקצין מצטט פעמים רבות בספרות בהן הייתה התייחסות לאבות בלתי חוקיים, ומתייחס אל כל הנשים כאל האויבות שלו. בעודו יושב בחיקה /של האומנת הוא חוטף [[שבץ מוחי]]. ברטה רצה לאמה, שכעת משיגה [[אפוטרופסות]] על בתה.
 
==הנושאים==
במחזה "האב", בדומה למחזות אחרים של סטרינדברג, חוזר הנושא של הגבר כקורבן, והנשים מוארות באור שלילי בשל המניפולציות שהן מפעילות על הגברים. פעמים רבות, הקצין מספר בפירוט רב כיצד הנשים הן אויבות שלו, אפילו האומנת אותה הוא אוהב וגידלה אותו מאז היה ילד קטן. בזמן כתיבת המחזה, נישואיו של סטרינדברג עם אשתו סירי וון הסן, עלו על שרטון. ייתכן שמצבים שונים במחזה מבוססים בכלליות על דעיכת חיי הנישואים של סטרינדברג עצמו. יתרה מכך, נושא הדת מרכזי מאוד במחזה. הקצין, [[אתאיסט]] בהשקפת עולמו, נוהג לזלזל בקרירות באמונותיהם ה[[נוצרי]]ות של האומנת והכומר ולראות בהן צביעות. כמעט באופן סמלי, בשורה האחרונה במחזה הכומר אומר פשוט "אמן". במחזה ישנן התייחסויות ל[[מיתולוגיה יוונית| מיתולוגיה היוונית]] ולמחזותיו של [[שייקספיר]], כגון [[הסוחר מוונציה]] ו[[המלט]].