קניין ארבע אמות – הבדלי גרסאות

בדרך כלל פעולת קניין והעברת בעלות מאדם לחברו דורשת מעשה מסוים, כגון [[קניין משיכה|משיכה]] של החפץ הנקנה, שמבטאת את ההסכמה בין הקונה למוכר, או, במקרה של זכייה מהפקר, את רצונו של הקונה לזכות בחפץ. קיימת אפשרות לזכייה בחפץ גם ללא מעשה, כאשר החפץ מגיע לשטח שבבעלות הקונה ("[[קניין חצר]]"), כשיש כוונה של המוכר והקונה שהגעת החפץ לשטח האמור תהווה פעולת קניין והעברת בעלות מזה לזה. דרכי קניין אלו הן [[מדאורייתא]] ונלמדות בתלמוד מפסוקים שונים ב[[מקרא]].{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|י|ב}}, {{בבלי|בבא מציעא|מז|ב}}}}.

[[תנאים|התנא]] [[אבא כהן ברדלא]] חידש, ששטח בן ד' אמות סביב האדם נחשב כמעין "חצר" שלו, והחפץ הנמצא בו נחשב כשלו, גם אם שטח זה אינו בבעלותו של האדם, ובלשונו: "ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום".{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|י|א}} וחידושי [[רמב"ן]] שם: "דשוינהו רבנן כחצרו".}}. התלמוד מסביר שזוהי [[תקנת חכמים]], שנועדה למנוע מריבות בין אנשים שמוצאים חפץ של הפקר: הראשון מביניהם שיתקרב לחפץ - זכה בו, ללא צורך בהרמתו.

בתלמוד הבבלי מובא שאמוראים שונים היקשו על שיטה זו ממשניות, ומכוח משניות אלו התלמוד מסייג את פרטי הדין (ראו להלן), אך לא הובא אמורא החולק במפורש על אבא כהן ברדלא. לעומת זאת [[תלמוד ירושלמי|בתלמוד הירושלמי]]{{הערה|1={{ירושלמי|בבא מציעא|א|ד}}}} מובאת דעת [[רבי יוחנן]] החולק וסובר שאין אדם זוכה במציאה עד שתבוא לידו.{{הערה|[[רמב"ן]] ו'יפה עיניים' בבבא מציעא שם; וראו "פני משה" לירושלמי שם. בבבלי רבי יוחנן בשם [[רבי ינאי]] מסכים להלכה זו של קניין ארבע אמות.}}.

על פי שיטה אחת בתלמוד{{הערה|בבלי, שם}} אין הקניין חל אלא אם העומד בצד החפץ התכוון לקנותו '''בדרך זו''' של קניין ארבע אמות. לעומת זאת אם נפל עליו - הוכיח שכוונתו לזכות בו בדרך זו (וטעה בכך, שכן דרך זו איננה מועילה מבחינת ההלכה), ולכן לא זכה בה.{{הערה|זהו הסבר חלופי בתלמוד למשניות הנ"ל, שאומרות שנפילה על החפץ איננה מזכה אותו למוצאו.}}. להלכה נחלקו הראשונים האם נפילתו על החפץ מבטלת את קניינו{{הערה|שתי הדעות ב[[רמ"א]] ב[[חושן משפט]] סימן רסח סעיף א}}, ולפי השיטה שנפילה איננה מבטלת את קניינו - תקנת חכמים חלה למרותעל אף שגילה דעתו שאין ברצונו לקנות על פיה; או מטעם אחר, שהנפילה לא מלמדת שאינו מתכוון לקנות בדרך זו, אלא מטרתו רק לכסות את החפץ לבל יקחוהו אחרים.{{הערה|'מחנה אפרים' הלכות קניין משיכה, סימן ד}}.

[[משנה|במשנה]] [[מסכת גיטין|במסכת גיטין]]{{הערה|1={{משנה|גיטין|ח|ב}}}} נאמר, שהזורק גט לאשתו ברשות הרבים, והוא קרוב אליה - היא מגורשת בו, כאילו נמסר בידיה או לרשותה הפרטית. התלמוד{{הערה|1={{בבלי|גיטין|עח|א}}}} מסביר שהכוונה שהגט הגיע לארבע האמות הקרובות לה, ומקום זה נחשב כרשותה הפרטית, על פי ההלכה של קניין ארבע אמות.{{הערה|[[רש"י]] שם ד"ה ד' אמות שלו}}.

יש בכך קושי, שכן קניין ארבע אמות הוא [[מדרבנן]], כאמור, וכיצד יכולים חכמים לקבוע שאשה [[מדאורייתא|שמדאורייתא]] איננה נחשבת כמגורשת (שכן הגט לא הגיע אליה ממש) תיחשב כמגורשת? על כך משיבים ה[[ראשונים]] בשלושה אופנים: א. הדבר אפשרי על פי הכלל: [[הפקר בית דין הפקר]], המקנה לחכמים זכות להעביר בעלות על חפץ מאדם לחברו, וממילא תקנת חכמים מגדירה את ארבע אמותיה של האשה כשייכות לה באופן מוחלט.{{הערה|[[ר"ן]] בפירושו ל[[רי"ף]] גיטין מ ב}} . ב. כדי להקל על גירושיה של אשה במקרה הצורך ולמנוע עגינות, הקלו חכמים [[הפקעת קידושין|להפקיע]] למפרע את קידושיה הראשונים.{{הערה|[[רמב"ן]] בגיטין שם. לדעתו דין זה נאמר כהוראת שעה או [[גזירות אדריאנוס|בשעת השמד]]. אולי כוונתו שאנשים שהיו אסורים בכלא נאלצו לעתים לזרוק גט לנשותיהם שעמדו ברחוב הסמוך.}}. ג. לעניין גט ארבע אמותיה של האשה נחשבות כרשותה מדאורייתא, מאחר שאין על כך ערעור וויכוח. רק במקרה שבו יש ויכוח מי זכה בחפץ המקום אינו נחשב מדאורייתא כרשותו הבלעדית של האדם, ולכן נזקקו חכמים לתקן תקנה מיוחדת.{{הערה|רבי [[מנחם המאירי]], בבא מציעא שם}}.

מכל מקום, מסקנת התלמוד היא שאין לגרש באופן זה, אלא בנתינה ישירות ליד האשה.{{הערה|{{בבלי|גיטין|עח|ב}}.}}.

בתלמוד הירושלמי{{הערה|1={{ירושלמי|פאה|ד|ב}}}} סובר [[ריש לקיש]] שתקנה זו נאמרה הן במוצא אבידה וזוכה בה מן ההפקר והן בקניין מאדם אחר, כגון מתנה. [[רבי יוחנן]] שם צמצם את הדין, ויש גרסאות שונות בשיטתו.{{הערה|על פי גרסת הרמב"ן בבבא מציעא י, א דעתו שהדין נאמר רק בגט, ולא במתנה ומציאה. על פי גרסת הריטב"א שם דעתו שהדין נאמר במציאה, אך לא במתנה.}}.

הראשונים חלוקים בהבנת עמדתו של התלמוד הבבלי בנושא: יש שהסיקו מן הטעם בתלמוד לתקנה זו, שלא יריבו, שמדובר רק במציאה.{{הערה|[[ראב"ד]] בהשגתו על [[רמב"ם|הרמב"ם]] {{רמב"ם|קנין|זכייה ומתנה|ד|ט}}.}}. לעומתם, יש שלמדו מן הלשון המכלילה: "ארבע אמותיו של אדם קונות לו בכל מקום" שמדובר גם על מכירה ומתנה.{{הערה|רמב"ם שם}}.

בתלמוד{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|י|ב}}}} מובאות דעות שונות בשאלה האם גם לילדים קטנים תיקנו חכמים קניין ארבע אמות. הדבר נובע מכך שקניין ארבע אמות הוא הרחבה של "קניין חצר", כאמור, וקיומו של קניין חצר בילדים קטנים אינו ברור. מסקנת התלמוד, שלילדה קטנה יש קניין ארבע אמות, כשם שהתורה הגדירה אותה כמסוגלת לקבל [[גט]], בעוד לילד קטן אין קניין ארבע אמות, וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]].{{הערה|חושן משפט סימן רמג סעיף כג}}.