מושגי יסוד בקבלה – הבדלי גרסאות

ה[[קבלה]] היא [[תורת הסוד]] וה[[מיסטיקה]] היהודית אשר לפי המסורת הועברה ממורה לתלמידיו למן האדם הראשון<ref>"אדם הראשון, היה הראשון, למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וההבנה הזאת נקראת חכמת האמת, וסדר ידיעות אלו, אינם נמסרים, אלא מפה אל פה. גם נוהג בהם סדר של התפתחות, שכל אחד יכול להוסיף על חברו", הרב יהודה אשלג, מאמר "תורת הקבלה ומהותה", ב'קבלה למתחיל', מהדורה ג', הוצאת בני ברוך (2006), עמוד 555.</ref>. מאחר שהקבלה עוסקת בעניינים רוחניים, אלוהייםאלוקיים, מופשטים מזמן מקום ותנועה, נדרשו המקובלים לשפה ייחודית, שבאמצעותה יעבירו הלאה את חכמת הנסתר שהשכל הפשוט אינו יכול להשיגה. השפה בה משתמשים המקובלים מכונה לא פעם 'שפת הענפים', שם המעיד על רעיון יסודי מן הקבלה: על כך שכל מהות או הנהגה מן העולם הזה נמשכת מטה מעולם גבוה יותר, בענפים המשתלשלים למן מקורה - שורשה בעולם העליון ביותר.<ref>בהקשר זה, אף המונחים 'עולם' ו'גבוה' או 'עליון', מסמנים ספירות ודרגות רוחניות, ואין עניינם זמן, מידה או מקום גשמיים. ראו, הרב יהודה אשלג, 'תלמוד עשר הספירות', ב'קבלה למתחיל', מהדורה ג', הוצאת בני ברוך (2006), עמוד 486</ref> לא מעט מושגים ומונחים המשמשים בשיח הקבלי קרויים על כן בשמות מושגים מוחשיים וגופניים - שמות הענפים שבעולם הזה - כאשר ביאורם מורה על יחסם לשורשם במערכת העולמות העליונים. הכוונה העומדת אחר השימוש בשמות ומושגים מוחשיים וגופניים מתייחסת רק למבנים, חוקים וכוחות פנימיים הפועלים בעולמות הרוחניים ולא לעצמים גשמיים, כגון איברי הגוף - המקובלים מזהירים מתפיסת דברי הקבלה במשמעות חיצונית, בהוראה גשמית, הנחשבת לעברה על "לא תעשה לך פסל ותמונה". יתר המושגים מקורם בתנ"ך, שבתוכו חבויה פנימיות התורה, היא תורת הנסתר.<ref>גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (1976), עמ' 67.</ref> מאחר שהמושגים המשמשים בשפת הקבלה, מייצגים את החוקים, הכוחות והמבנים הפועלים ומרכיבים את המציאות הכוללת, הם קשורים זה בזה בהתאמה למבנה אותו הם מבקשים לחשוף ולבאר. המושגים המובאים להלן הם מושגי יסוד בקבלה. חלקם שימשו בידי ראשוני המקובלים, חלקם הופיעו לראשונה ב[[ספר הזוהר]], וחלקם הם תוספת דורות מאוחרים יותר.

==אלוהותאלוקות==

אלוהותאלוקות הוא שם מופשט למחשבת או תורת האל, סוד השם יתברך (הוא הטוב המוחלט), ותכונתו, תכונת ההשפעה המנהיגה את כלל המציאות, שהיא מקור כלל החוקים הפרטיים הפועלים בעולם העליון ובעולמות התחתונים. הקבלה מבחינה בין טבע עליון, שהוא הרצון להשפיע טוב - להיטיב לנבראים -, לטבע תחתון שהוא הרצון לקבל. האלוקות בהיותה '''הטבע העליון''' מהווה את שורש הכל: {{הדגשה|1=והוא עקרא ושרשא דכולי עלמין (=עיקר ושורש של כל העולמות)|2=מאור ושמש, פרשת וארא}}