ניקוד טברני – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 7:
כל עוד הייתה העברית שפה מדוברת, נשתמרה הגיית הטקסט המקראי גם ללא מנגנון גרפי שיסמן את ההגייה. אולם בתחילת [[ימי הביניים]] נוצר חשש ממשי שהגיית הטקסט תישכח. מספר חכמים מהעיר טבריה מצאו פתרון לבעיה זו בדמות פיתוחה של מערכת סימני ניקוד ו[[טעמי המקרא|טעמים]], שהוספו על גבי הטקסט העיצורי. נראה שבכך אימצו חכמים אלו שיטה שכבר הייתה קיימת אצל שכניהם ממזרח, המדקדקים ה[[סורית|סורים]], שהם בתורם אימצו מהמדקדקים ה[[יוונית|יוונים]].
 
על פי המסורת, הניקוד נמסר למשה מסיני, וכמפורש ב[[תלמוד]] שנמסרה בעל פה ממשה עד עזרא הסופר. כתבי היד המנוקדים הקדומים ביותר, הנושאים את תאריך כתיבתם, הם מהמאה העשירית ([[כתר ארם צובא]] ועוד), והם מציגים כבר שיטת ניקוד מגובשת.
 
בתוך השיטה הטברנית התקיימו שתי אסכולות מרכזיות, זו של [[אהרן בן משה בן אשר]] וזו של [[משה בן נפתלי|משה בן דוד בן נפתלי]]. ההבדלים בין שתי האסכולות נוגעים ברובם להבדלי ניקוד והטעמה מזעריים של הטקסט המקראי. הבדלים אלו נאספו על ידי [[מישאל בן עוזיאל]] בספרו [[כתאב אלכ'לף]] ("ספר החילופים") שנכתב במחצית השנייה של [[המאה ה-11]]. אסכולת בן אשר דחקה את רגליה של אסכולת בן נפתלי ושל אסכולות אחרות, והיא זו שהתקבלה לבסוף.