ויקיפדיה

הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ תיקון קישור
מ הגהה
שורה 3:
'''העת החדשה''' שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בהתקדמות [[טכנולוגיה|טכנולוגית]] גדולה, גילוי ארצות רחוקות על ידי האירופאים והתפשטות האירופאים לשאר העולם על ידי כיבוש שטחים ו[[קולוניזציה]]. המערכת השלטונית באירופה התאפיינה, בדרך כלל, בשלטון [[מלוכה|מלוכני]] שהגיע לפעמים ל[[אבסולוטיזם פוליטי|אבסולוטיזם]] כמו שלטונו של [[לואי ה-14]] בצרפת (אמצע המאה ה-17 עד תחילת המאה ה-18) שטבע את המונח "מדינה זה אני".
 
הצבאות שאפיינו את אירופה המערבית בתקופה זו הסתמכו על [[שכיר חרב|שכירי חרב]] וגיוס מקומי. צבאות אלה היו בעלי מקצועיות רבה, אך מספר החיילים בצבא היה בדרך כלל לא גדול במיוחד, עם יוצאי דופן אחדים. תפקידי ה[[קצין|קצונה]] היו שמורים בדרך כלל ל[[אצולה|אצילים.]]. מצב זה השתנה עם [[המהפכה הצרפתית]] ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.
 
==הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-17==
שורה 9:
מבחינה אסטרטגית ירשו צבאות [[המאה ה-17]] את ארגון צבאות [[המאה ה-16]]. היו אלו לרב צבאות [[שכיר חרב|שכירים]] מקצועיים. בדרך כלל, אך לא תמיד, שכירי החרב באו ממגוון רחב של ארצות, אך היו ארצות שגייסו את אזרחיהן לצבא דוגמת [[צבא שבדיה|הצבא השבדי]]. משרות הקצונה נשמרו בדרך כלל ל[[אצולה|אצילים]]. השכירים גויסו על ידי אנשים פרטיים שקיבלו דרגה המתאימה לגודל הכח שגייסו. בדרך כלל עיקר נטל הגיוס נפל על הקולונל שגייס יחידה בגודל של [[רגימנט]]. הקולונל מינה מפקדי פלוגות (בדרך כלל בדרגת סרן) שהיו אחראיים בפועל על גיוס האנשים.
 
[[רובה]] המוכר בשם [[מוסקט (רובה)|מוסקט]] החליף את ה[[ארקבוז]] בתור כלי הירי האישי המקובל על חיל הרגלים. המוסקט ירה קליע כבד יותר למרחק רב יותר וכושר החדירה שלו היה גבוה יותר. המוסקטים הרבים שבהם חומש חיל הרגלים ביטלו כמעט לחלוטין את התועלת ב[[שריון גוף]] וכמעט כל זרועות הצבא ויתרו עליו, למעט [[פרש כבד|פרשים כבדים]] המוכרים בשם [[קירסיר|קירסירים]]ים ומספר יחידות נוספות.
 
קצב האש האיטי של המוסקט (בדרך כלל כדור אחד לשתי דקות) חייב את צבאות התקופה לשלב גם נושאי [[חנית|חניתות]]ות במערך הרגלי על מנת להגן על המוסקטרים מפרשי האויב. הירי התבצע ממרחקים קצרים ביותר שלא עלו בדרך כלל על 100 מטר בגלל הדיוק הנמוך של המוסקט.
 
בספרד החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש ([[טרסיו]]) כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף [[מלחמת שלושים השנים]] (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת [[כידון רובה|כידון הרובה]]. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השבדי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השנייה האחרונה צעדה קדימה.
 
גם הפרשים השתמשו בנשק חם ובדרך כלל ירו מטחי אש מ[[אקדח|אקדחים]]ים לפני הסתערות. יתרה מכך, הומצא מערך מיוחד לפרשים המוכר בשם [[קארקאקול]] - הפרשים היו מתקרבים בטור עורפי למערך האויב, ומתחילים לירות באקדחיהם כשראש הטור יורה ראשון ואז הטור מתקדם בצורת לולאה וכל רוכב יורה בתורו באויב. הטקטיקה הזאת גרמה לסרבול רב והוציאה את כח ההלם מחיל הפרשים. חלק מהצבאות דוגמת הצבא השבדי אסרו על פרשיהם להשתמש בטקטיקה זו והגבילו מאוד את השימוש בכלי הירי על מנת לשמור על כח ההבקעה של החיל.
 
הפרשים חולקו לשלושה סוגים עיקריים: [[פרש כבד|כבדים]] כמו ה[[קיראסיר|קיראסירים]]ים, [[פרש קל|קלים]] ו[[דראגונים]]. הדראגונים היו, למעשה, חי"ר רכוב בתקופה זו והשתמשו בסוסים שהיו נחותים יותר יחסית לסוסים של סוגי הפרשים האחרים. בעת הצורך היו מסוגלים להלחם רכובים על גבי סוסים, אך בדרך כלל הסתפקו בתפקוד בתור חי"ר רכוב. להגברת כח האש של הפרשים שולבו ביניהם לעתים קרובות מוסקטרים רגלים.
 
התותחים היו פרימיטיביים למדי ופוזרו בצורה אחידה לאורך המערך בלי ניסיון לקבץ אותן לסוללות גדולות. תפקידיהם היו דומים לאלה של המקלעים המודרניים - סיוע צמוד לחיל רגלים באש.
שורה 38:
האסטרטגיה גם כן עברה שינוי עצום. במקום למשוך את המלחמה, נוהל מסע מלחמה זריז (לעתים של כמה שבועות בלבד) במטרה לנתק את האויב ממקורות ההספקה העיקריים שלו ולפגוע בעורפו. הדבר הושג בעיקר בזכות הצלחותיו של [[נפוליאון]] בשדות הקרב.
 
אחד החידושים החשובים ביותר שהכניס נפוליאון הוא ה[[דיוויזיה]]. לפני כן, הדיוויזיות היו פעולות [[אד הוק]] והכוחות כונסו בדרך כלל ב[[רגימנט|רגימנטים]]ים קבועים. נפוליאון יצר [[דיוויזיה]] מצומצמת בעלת 7-9 גדודים. 2-3 דיוויזיות כונסו לקורפוסים. לכל [[קורפוס]] נוספו יחידות פרשים, ארטילריה וחיל עזר. כך למעשה, הפכו הקורפוסים לצבאות עצמאיים. החידוש הזה איפשר גמישות מרבית במלחמה ועזר לנפוליאון בפלישותיו כי הצבא התפצל למספר דרכים ומנע יצירת פקקים על דרך בודדת.
 
==הטקטיקה והאסטרטגיה במחצית השנייה של המאה ה-19==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/הטקטיקה_והאסטרטגיה_האירופית_בעת_החדשה"