דיור בר-השגה – הבדלי גרסאות

'''דיור בר השגה''' מנקודת מבטו של הפרט, הינו דיור אשר עלותו למשק הבית אינה באה על חשבון צרכים חיוניים אחרים. מקובל לקבוע כי כאשר הוצאות הדיור של משק הבית גבוהות משלושים אחוז מהכנסתו הפנויה, הדיור אינו נחשב "בר השגה" (affordable), שכן הוא בא על חשבון צרכים אחרים, כמו טיפול רפואי או מזון.<ref>פרופ' רחל אלתרמן וד"ר אמילי סילברמן, דו"ח רקע לסדנת מומחים בנושא כלים של תכנון סטטוטורי ומדיניות מקומית להרחבת ההיצע של דיור בהישג יד, 8 בדצמבר 2009</ref> מאחר שלכל אדם זכות לדיור בר השגה, כחלק מ[[הזכות לדיור]], פועלות מדינות רבות להבטיח דיור בר השגה בדרכים שונות לאוכלוסיות עם הכנסה בינונית ונמוכה. בעוד שבעבר נהוג היה בעיקר לשכן [[עוני|משפחות מעוטות הכנסה]] ב[[דיור ציבורי]] שהושכר בעלות מסובסדת, כיום נוקטות מדינות רבות בדרכים נוספות, כגון סיוע בשכר דירה, [[פיקוח מחירים|פיקוח]] על מחירי שכירות, ומדיניות תכנונית הקובעת כי חלק מהבנייה החדשה יימכר או יושכר לאוכלוסיות זכאיות במחיר מסובסד.