נתיב המים סנט לורנס – הבדלי גרסאות

[[תמונה:Eisenhower Locks.jpg|250px|ממוזער|שמאל|אוניית משא באחד מתאי השייטהשיט בנתיב המים]]

'''נתיב המים סנט לורנס''' (ב[[אנגלית]]: '''Saint Lawrence Seaway''', ב[[צרפתית]]: '''la Voie Maritime du Saint-Laurent''') הוא שמה הנפוץ של מערכת [[תא שיט|תאי שייטשיט]], [[תעלה|תעלות]] וגופי מים אחרים באורך כולל של 306 ק"מ בין [[מונטריאול]] ל[[ימת אירי]]. נתיב המים מאפשר ל[[אונייה|אוניות]] גדולות לשוט מ[[האוקיינוס האטלנטי]] עד ל[[ימת סופיריור]], המערבית מבין [[הימות הגדולות]], מרחק של 3,700 ק"מ. נתיב המים קרוי על שם [[נהר סנט לורנס]] שזורם מ[[ימת אונטריו]] עד האוקיינוס האטלנטי במקביל לנתיב המים והוא עובר בשטחיהן של [[קנדה]] ושל [[ארצות הברית]].

תעלות נחפרו לאורך המסלול כבר מ-[[1824]] אך הן היו רדודות וצרות מדי על מנת להכיל אוניות משא גדולות. תעלות מסוימות היו בעומק 76 ס"מ עד מטר וחצי ורוחבן המקסימלי היה 183 ס"מ. ב-[[1895]] החלה ארצות הברית לבחון את רעיון נתיב המים, אך הדברים לא הגיעו לכלל מעשה. בשנת [[1932]] הושלמה [[תעלת ולנד]] שעוקפת את [[מפלי הניאגרה]] והועמקה ל-7.62 מטרים, אך החלק שבין מונטריאל לימת אונטריו נותר רדוד וצר. ב-[[1951]] החלו העבודות לבניית נתיב המים לכל אורכו, במהלכן הועמקה תעלת ולנד ל-8.2 מטרים והורחבו שאר התעלות. עלות הפרויקט הייתה 470 מליון [[דולר קנדי]] שמתוכה שילמה ממשלת קנדה כ-336 מליון ואת היתרה מימנה ארצות הברית.<br />

על מנת ליצור מעקף סביב כמה [[אשד]]ים באזור [[קורנוול (קנדה)|קורנוול]] וכן כדי לאפשר בניית [[תחנת כוח הידרואלקטרית|תחנות כוח הידרואלקטריות]], הוצפו שטחים באזורי הבנייה. בעוד בארצות הברית היו אלו שטחים לא מיושבים, בקנדה נאלצו לפנות את בתיהם תושבי עשרה כפרים ב-[[1958]]<ref>.{{הערה|[http://www.lostvillages.ca/en/index.html היסטוריית "הכפרים האבודים"]</ref>.<br />}}

ב-[[2010]] עלתה על שרטון אונייה וכתוצאה מכך נוצר חור בתא הדלק שלה. 200 טון של [[סולר]] נשפכו וכיסו שטח של כ-500 מטרים מרובעים. על מנת לטפל בכך נסגר נתיב המים לשייטלשיט לכיומייםליומיים<ref>[http://www.cbc.ca/news/canada/montreal/story/2010/07/13/tanker-spill-montreal.html הידיעה באתר CBC]</ref>.