איסור הלנת המת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
פלוני אלמוני (שיחה | תרומות) תיקון של הסיפור על משה מנדלסון |
||
שורה 14:
==שמירת האיסור==
בשנת [[1772]], הדוכס של מחוז [[מקלנבורג-שוורין]] הוציא הוראה , לפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו (מחשש שהמיתה היא רק למראית עין). הקהילה היהודית פנתה ל[[משה מנדלסון]] ובקשו את עצתו בנושא. מנדלסון כתב לדוכס והסביר לו שאמנם דין התורה לא מחייבת קבורה מיידית, אבל ההלכה מחייבת אותה מדרבנן. הוא הציע פשרה, שהקהילה היהודית תמשיך במנהגה של קבורה מיידית אבל רק אחרי שרופא מוסמך יוודא שהנפטר באמת מת. הפשרה נתקבלה על ידי הממשלה.{{הערה|''''Together with the shell, they have thown away the kernel - Arron Halle-Wolfssohn's Critique of Contemporary Judaism'', Jutta Strauss, in ''Religious Pespectives in Modern Muslim and Jewish Literatures'', ed. Glenda Abramsom, Hilary Kilpatrick, page 111, Routledge, 2006 }}
כיום מקובל לדחות את ה[[קבורה (יהדות)|קבורה]] ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפות ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שנמצאים במקומות רחוקים. אולם ב[[ירושלים]] נהוג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם. אולם לעתים כן דוחים את הלוויתם של אישים חשובים גם בירושלים, כדוגמת הלוויתם של [[רב]]נים מפורסמים, על מנת לאפשר הלוויה מכובדת ורבת משתתפים. מנהג זה הוא אחד מ[[ירושלים בהלכה|המנהגים המיוחדים לירושלים]], ומקורו בהלכה מיוחדת שתוקפה ככל הנראה הוא ל[[העיר העתיקה|ירושלים שבין החומות]].
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|יישור=ימין}}
==ראו גם==
| |||