נאו-קלאסיציזם – הבדלי גרסאות

תחום ה[[מוזיקה]], בניגוד לתחומים אחרים (בעיקר תחום האמנות הפלסטית) מגדיר את "התקופה הקלאסית" שלו כתקופה המשתרעת בערך בין השנים [[1720]]–[[1800]]. המלחינים הבולטים בתקופה זו היו [[יוזף היידן|היידן]], [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]] ו[[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]]. כאשר אומרים "נאו-קלאסיקה" או "נאו-קלאסיציזם" בקונטקסט של מוזיקה, הכוונה לסגנון השואב את הבסיס האסתטי שלו מ[[תקופת הבארוק]] ([[1600]]–[[1750]]) ומ[[התקופה הקלאסית במוזיקה|התקופה הקלאסית במוזיקה]] ([[1720]]–[[1800]]) ויוצק לתוך אותן תבניות מתקופות אלה תכנים חדשים תוך כדי ביטוי מפוכח וענייני, אשר מנוגד באופיו לביטוי הסובייקטיבי הרגשני והמופרז שאיפיין את [[התקופה הרומנטית במוזיקה|תקופה הרומנטית]]. הנאו-קלסיציזם היה זרם של כתיבה בקרב מלחינים ב{{ה|מאה ה-20}}. בתקופות מסוימות בחייהם כתבו [[סרגיי פרוקופייב|פרוקופייב]], [[דמיטרי שוסטקוביץ'|שוסטקוביץ']], [[איגור סטרווינסקי|סטרווינסקי]] ואחרים בסגנון זה. הכתיבה הנאו-קלאסית במוזיקה לרוב כללה שימוש בצורות מוזיקליות מן העבר ([[פוגה]], [[קונצ'רטו גרוסו]], מחולות שונים כגון [[פסקאליה]], [[גאבוט]] ועוד) ומילוין בתוכן "מודרני": הרמוניות נועזות, שבירת משקל, תזמור 'פיקנטי' וכו'.

ראשיתו של ה[[נאו-קלסיציזם]] לא הייתה, כפי שמקובל לחשוב, בין שתי מלחמות העולם באירופה, אלא לפני [[1900]]. אפשר ש"החזרה לבאך" באה לביטוי כבר בסיום הסימפוניה הרביעית של [[יוהנס ברהמס]] מ-[[1886]] וייתכן שכבר בפרק הראשון של ה[[קונצ'רטו]] הרביעי לפסנתר של [[קמיל סן סנס|סן סנס]] מ-[[1844]]. [[מקס רגר|רגר]], שהיה [[קונטרפונקט]]יסט מבריק ונלהב ל[[הרמוניה]] [[סולם כרומטי|כרומטית]] נפתלת, העריץ את [[יוהאן סבסטיאן באך]] והרבה לכתוב ל[[עוגב]]. רגר דבק ב[[מוזיקה אבסולוטית]] ולא גילה עניין ב[[אקספרסיוניזם]]. ביצירותיו מראשית [[המאה ה-20]] מתגלה דפוס חשיבה אישי, המוצא פתרון חיובי לבעיות היצירה של תקופתו. אפשר לראות ברגר חוליה מקשרת בין ברהמס ל[[פאול הינדמית|הינדמית]], שיצירתו נגדה את הרוח הרומנטית, דבקה ב"אובייקטיביות החדשה", או "צליל לשם הצליל" של שנות ה-20' ומצאה את מקומה בקונטרפונקט קווי בנוסח באך, לא אטונאלי אלא בשיטה הרמונית חדשה, בעלת צביון מיוחד, מבוססת על [[צליל עלי|צלילים עליים]] טבעיים. גם בסגנונו של [[פרוצ'ו בוזוני|בוזוני]], שהשקפותיו המתקדמות התבססו כולן על מוזיקה מימים עברו, מתגלה נטייה לבאך ול[[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]].{{הערה|ג'יימס גולווי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 319-20}}

בניגוד ל[[דודקפוניה]] הסובייקטיבית-רגשית, המוזיקה ה[[נאו-קלאסיציזם|נאו-קלאסית]] הצטיינה בסדר ובהירות. על אף הקשר הברור שלה למוזיקה של [[המאה ה-18]], בעיקר, הייתה שייכת בבירור למאה ה-20, כפי שהעיד הכוח הקצבי שאפיין אותה, ולא פעם גם אווירה [[פרודיה|פרודית]] מלבבת. על תואר הראשוניות לסגנון זה מתחרות [[פולצ'ינלה]] של סטרווינסקי מ-1919-20 ו"הסימפוניה הקלאסית" של [[סרגיי פרוקופייב|פרוקופייב]] מ-1916-17. חיקוי מודע ואפילו פרודיה אפשר למצוא במוזיקה של ריכרד שטראוס ל"גם הוא באצילים" של [[מולייר]]. אחרי "פולצ'ינלה" הוסיף סטרווינסקי, בנימה של חיבה אירונית משהו, לכתיבתו הנאו-קלאסית גם את "אלוני דמברטון", בנוסח הקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך, את "[[דרכו של הולל (אופרה)|דרכו של הולל]]" בסגנון ה[[אופרה]] של מוצרט ואת "אדיפוס רקס" בסגנון ה[[אורטוריה|אורטוריות]] של [[גיאורג פרידריך הנדל|הנדל]]. גם שנברג הושפע מן הנאו-קלאסיציזם, כשם שסטרווינסקי נטה בסוף חייו ל[[סריאליזם]]. הנאו-קלאסיקה הייתה, במידה מסוימת, תגובה על הגודש של הרומנטיקה ושלילה של כל יומרנות נפוחה. השפעתה ניכרה גם בכתיבתם של הצרפתים [[פרנסיס פולנק|פולנק]] ו[[ז'אק איבר|איבר]] ובאורטוריות של [[ארתור הונגר|הונגר]].{{הערה|ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 203 ו-228}}