טיוטה:שילוב הלכה ואגדה – הבדלי גרסאות

הכנסת האגדות לתוך התחום של הדיון ההלכתי אינו כה פשוט בתורה שבעל פה; כך כלל בסיסי בתורת הפסיקה ב[[משפט עברי|משפט העברי]] קובע ש-"אין למדין מן האגדות"{{שוליים<ref>על-פי המובא ב[[תלמוד ירושלמי|2}}ירושלמי]], חגיגה (פרק א הלכה ח, דף ז ע"ב) "רב זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד..".</ref>; כלל זה נוסח בצורות שונות{{שוליים|1}}<ref>"אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה" ([[רס"ג]] ורב [[האי גאון]], '''אוצר הגאונים''', חגיגה עמוד 65 במילואים).</ref>, והתקבל על-ידי ה[[גאונים]] [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/yahas-2.htm], והובא על-ידי כותבי הכללים במשפט העברי (כגון בספר יד מלאכי).

אולם למרות דברים אלו ניתן למצוא מקורות שונים בהם האגדה משמשת כבסיס לקביעת הלכה; כאשר ה[[פוסק|פוסקים]] מצטטים אגדות ומתבססים עליהם בקביעת ההלכה. קביעת הלכה זו לעיתים מובאת ללא צידוק כלשהו, ולעיתים מצורף לדיון ההלכתי טיון כלשהו, כגון הטיעון שהאגדה המובאת אינה אגדה, אלא מעשה ממשי{{שוליים|3}}<ref>עיין לדוגמה בדבריו של הרב [[ברוך הלוי אפשטיין]] ב'''תורה תמימה''' "ואפשר להביא קצת ראיה שמחוייב בזה להכניס עצמו בספק סכנה מאגדה דברכות ל"ג.. ופשוט דלא שייך בזה אין למדין מן האגדות אחרי שזה מעשה שהיה" (ויקרא יט).</ref>.

בעקבות דברים אלו הורחבה הכנסת האגדה לתוך תחומה של ההלכה; ומתקיימות דעות שכאשר הלימוד מהאגדה אינו עומד בסתירה לחלק ההלכתי ניתן ללמוד ממנו ולסמוך עליו{{שוליים|4}}<ref>אנציקלופדיה תלמודית, אגדה, כרך א, עמ' קלב.</ref> גישות קיצוניות יותר טענו ש-"סברא בלבד יכולים ללמוד מאגדות גם במקום שיש סתירה מחלק ההלכה.." [http://books.chabadlibrary.org/admur/toyras_menachem/kerech02/18.htm#_ftnref018_010].

*[[חיים נחמן ביאליק]] במאמרו [http://benyehuda.org/bialik/article06.html "'''הלכה ואגדה'''"] משנת 1917 [http://benyehuda.org/bialik/article06.html]