צמנט – הבדלי גרסאות

למרות הצלחתו של סמיתון, השימוש בסיד הידראולי לא קנה לו אחיזה. ב-[[1796]], נרשם [[פטנט]] באנגליה על "צמנט רומי" (כשם מותג, ושונה מהצמנט הרומי המקורי) שהוא למעשה סיד הידראולי מאבן גירנית עשירה בחרסית ([[חוואר]]). הצמנט בהמצאה זו, היה '''צמנט''' מהיר התקשרות, ולכן היה שימושי בעבודות באזורי [[גאות ושפל]], [[נמל|נמלים]], [[סכר|סכרים]] ו[[תעלה|תעלות]]. 'צמנט-רומי' המומצא, היה הצמנט העיקרי בשימוש עד שב-[[1850]] [[צמנט פורטלנד]] החל להחליפו בהדרגה.

 

 

בנו הצעיר של יוסף אספדין, ויליאם, הקים עם שותפים חברה מתחרה לייצור צמנט בלונדון ב-[[1843]]. ויליאם גילה שתוצר הקלייה של גיר מעורב בחרסית, (קלינקר), שנשרף במעלות חום גבוהות יותר מפיק '''צמנט''' בעל איכות וחוזק טובים בהרבה.{{הערה|1=עד פי 2.4 יותר מהצמנט הרומי החזק ביותר שנמכר בתקופה, וב-20% יותר חזק מצמנט הפורטלנד הטוב ביותר שיוצר על ידי מתחריו. לפי עדויות היסטוריות מ-[[1848]]}} ויליאם מעולם לא הגן על הפיתוח שלו בפטנט, ועד סוף ימיו טען שהפטנט היחיד לצמנט שיצר הוא הפטנט שנרשם על ידי אביו. בדיקות מטלוגרפיות של שרידי קלינקר ארכאולוגים מתנור ששימש את ויליאם אספדין גילו [[בליט]] ו[[אליט]] שהם המרכיבים העיקריים '''בקלינקר''' של צמנט פורטלנד מודרני.

מנהל המפעל המתחרה, י.צ. ג'ונסון, גילה שקלייה של חומרי הגלם במעלות חום גבוהות יותר, יוצרת '''צמנט''' חזק בהרבה, אך מתקשר לאט יותר. ג'ונסון התקשה למצוא את יחסי החומרים האופטימלים. ב-[[1851]], ג'והנסון עזב את מעסיקו וקנה את מפעל ה'''צמנט''' שננטש על ידי ויליאם אספדין. הצמנט המשובח שיצר במפעל החדש נמכר במחיר כפול.

 

 

התקדמות טכנולוגית נוספת, בייצור '''צמנט''', בשלהי [[המאה ה-19]] הייתה השימוש במטחנת כדורים, שאיפשר ייצור צמנט בעל חוזק מוקדם גבוה יותר, ופתרה את בעיית ההתקשרות המהירה של ה[[טריקלציום אלומינט]] (C₃A), בעקבות טחינה דקה של הקלינקר. כדי לעכב את התקשרות הטריקלציום אלומינט, מוסיפים ל'''צמנט''' (בתהליך הייצור) [[סולפט]], בדרך כלל בצורה של [[גבס]]. הסולפט מגיב עם הטריקלציום אלומינט ליצירת [[אטרינגיט]]. האטרינגיט מכסה את גבישי הטריקלציום אלומינט ומאט את קצב ההידרציה שלהם.