פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן [[מטבע זר]]. כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-[[6 בספטמבר]] [[1983]] הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר. אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים ל[[פשיטת רגל]], משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שה[[בטוחה|בטוחות]] לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד. כדי למנוע [[אפקט דומינו]] זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת [[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|הבורסה]]. השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.
 
כאשר המסחר במניות נפתח מחדש, ירד שערן ב-17%. מי שהחליט למכור את המניות מיד נשא בהפסד זה, אך רוב [[בעל מניות|בעלי המניות]] העדיפו להמשיך ולהחזיק בהן עד תום התקופה שנקבעה. ערכה של ההתחייבות לרכישת המניות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ב-6.9 מיליארד דולר (הערך הסופי יתברר כאשר יסתיים תהליך מכירת מניות הבנקים לציבור).
 
בעקבות המשבר הוקמה ועדת חקירה, "ועדת בייסקי" בראשה ישב שופט [[בית המשפט העליון]] [[משה בייסקי]]. בעקבות מסקנות הוועדה הועמדו ראשי הבנקים לדין והועלו הצעות שונות לרפורמה ב[[שוק ההון]], שרובן מומשו רק שנים רבות מאוחר יותר. בעקבות המשבר החליטו הבנקים על שינוי במדיניותם, העלו את העמלות ללקוח, סיווגו את הלקוחות בהתאם לכדאיות של ביצוע עסקים עמם ודחו חלק מהלקוחות שנחשבו בלתי כדאיים. בעקבות המשבר גם צמצמו הבנקים את מספר סניפיהם, במיוחד באזורים בהם היה הפוטנציאל הפיננסי מצומצם וקטן מספר העובדים בבנקים.