פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: רישיו\1, \1
 
==פועלה של חסיה כקשרית==
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה ל[[זיוף מסמכים]] ל[[גטו ביאליסטוק]], תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה חסיה לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. חסיה הצליחה להוציא תעודת זהות ורשיוןורישיון עבודה גרמני מה[[גסטפו]], למצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה חסיה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 145- 148}}
 
ב-[[15 באוגוסט]] [[1943]] ראתה חסיה שיירת חיילים אוקראינים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים. {{הערה | שרה בנדר, '''מול מוות אורב'''. עם עובד 1997. עמ' 269-270}} חסיה נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, [[מרדכי טננבוים]], פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. חסיה הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה [[חייקה גרוסמן]], קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה של חסיה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. חסיה הציגה בפני בעלי הבית את חייקה כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה. {{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189-193, 196- 198.}} כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק [[ברוניה קליבנסקי]], חברת [[דרור (תנועה)| תנועת דרור]], חברת ה"תא האנטי [[פשיזם| פשיסטי]] בביאליסטוק", [[ליזה צ'פניק]], חברת תנועת [[קומסומול]] בגרודנו, [[אניה רוד]], קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ו[[רבקה מדייסקה]], חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.{{הערה| 1=[http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&code=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=85417456-f08d-448f-a97c-53a0268f96b5 אתר ההתנגדות היהודית בשואה]}} בספרה, "אחת ממעטים" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}}, מציינת חסיה תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם [[אוטו בוסה]] (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה חסיה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של חסיה בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 208.}} ו[[ארתור שאדה]] (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
בספטמבר 1944, חזרה חסיה יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לעירן- גרודנו שנכבשה על ידי הרוסים. הן עברו בין בתי משפחותיהן הריקים וניסו לאסוף כל תעודה, תמונה ופריט שנותרו כזכר למשפחותיהן שנרצחו. הן חיפשו אחר יהודים שניצלו, אספו מכתבים שנשלחו על ידי יהודים שהצליחו לברוח לברית המועצות בניסיון לאתר את יהודי העיר והשתדלו להשיב ולספר להם על שהתרחש. הן ביקשו לעבור קורס צניחה ב[[הצבא הסובייטי |צבא הסובייטי]] ולהמשיך להילחם יחד עם [[הצבא האדום]] עד לסיום המלחמה, אך קיבלו תשובה שלילית מאיליה ארנבורג, סופר יהודי ומקורבו של [[סטלין]]: "לחמתן, פעלתן, עכשיו תתחילו ללמוד".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 243-248.}} הן קיבלו מלגה ממשלתית סובייטית והחלו ללמוד בבית ספר למורים. חסיה שבה לעסוק בעבודות תפירה על מנת להתפרנס. על אף הקושי של חסיה להיפרד מחברותיה ושותפותיה הנאמנות- אניה רוד וליזה צ'פניק, אשר החליטו להישאר בברית המועצות, החליטה חסיה להגשים את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוארשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- [[צביה לובטקין]], [[אנטק צוקרמן]] וחברים נוספים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 256.}} מטרתם הייתה לאסוף את בוגרי התנועות שהצליחו להינצל, לקלוט אותם ולפעול לקידום עלייתם ארצה. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר [[לודז']] והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
 
במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל.ה[[ג'וינט]] סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. חסיה פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה. היא אספה ילדים יהודים יתומים ממנזרים, כנסיות, משפחות נוצריות, מקומות מסתור ומחבוא, והתגוררה איתם בבית הילדים. היא הייתה להם לאם, אחות מדריכה ומחנכת, הקשיבה ותיעדה את סיפוריהם והתמודדה עם קשייהם הרבים. {{הערה|שם=מורשת|1=[http://www.moreshet.org/?CategoryID=196&ArticleID=1247 אתר מורשת]}} בשלושת החודשים הראשונים שכן בית הילדים בלודז', יחד עם שלושה בתי ילדים נוספים, אולם פעולות אנטישמיות של הפולנים סביב הלכו וגברו והוחלט להעביר את הילדים למקום בטוח יותר. בעזרת אנשי 'הבריחה' עברה חסיה עם הילדים לגרמניה, שם שכנו במשך חמישה חודשים במחנה העקורים בזלצהיים (Salzheim), ולאחר מכן עברו לדורנשטאט (Dornstadt) - מחנה פליטים שהיה בעבר מחנה צבאי של חיל האוויר הגרמני, אשר נוהל על ידי ארגון הסעד לפליטים של ה[[או"ם]] - [[אונר"א]], ובו רוכזו כ-450 ילדים מבתי ילדים שונים. בדורנשטאט הקימה חסיה, יחד עם מדריכים נוספים, בית ספר לילדים, אליו הגיעו שליחים מהארץ ללמד. ב-[[10 במרץ]] [[1947]] [[משה אונגר]] מ[[הנוער הציוני]] בישר לחסיה כי היא והילדים הגדולים יותר מבית הילדים יוצאים הלילה לדרך. הילדים הקטנים יותר נאלצו להישאר עקב החשש שסכנות ותלאות המסע יפגעו בהם.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 276- 292, 295-305.}}
 
[[קובץ:חסיה בורנשטיין בילצקי בארץ ישראל2.jpg| 200 פיקסלים|ממוזער]]