ארובת שרב – הבדלי גרסאות

ארובת השרב (באנגלית מגדל אנרגיה) היא מבנה גלילי חלול העשוי ממסבך פלדה המכוסה ביריעה, גבוה (כ-1,000 מטרים) ורחב (בקוטר השווה לשליש הגובה לפחות). בחלקו העליון הוא פתוח, ובחלקו התחתון, בסיסו, הצמוד לקרקע ישנה התרחבות של הגליל. בחלקו העליון מורכבת מערכת להתזת מים, ומותקנים בו משאבות להעלאת המים לראשו. ארובת השרב נבנית במקום חם, יבש, וקרוב לים.

את הרעיון הגה [[פיליפ קרלסון]] מחברת לוקהיד (נרשם כפטנט בשנת [[1975]]), והוא פותח ונחקר ב[[הטכניון|טכניון]] החל מ-1989 על ידי פרופסור [[דן זסלבסקי]], שהתמנה מאוחר יותר ל[[הרשות הממשלתית למים ולביוב|נציב המים]] (1992-1993), בין היתר במסגרת כ-20 עבודות דוקטורט שונות והושקעו בו כ-150 שנות אדם של עובדי מחקר. מאזן האנרגיה של המגדל אמור להיות 55% להפקת האנרגיה ו-45% להפקת חשמל. על פי פרסומי הטכניון, "ארובת השרב" אחת תהיה מסוגלת לייצר כ-12% מהצריכה של מדינת ישראל בנתוני 2004. בנוסף לכך היא תתפיל כמוצר-לוואי בשיטת ה[[אוסמוזה הפוכה]] כ-200 מיליון קוב מים בשנה בעלות של כ-25 סנט לממ"ק. עלות ייצור החשמל על פי זסלבסקי תהיה בין 1-4 סנטים לקוט"ש.

עלות הקמתו של מתקן כזה מוערכת ב-0.85 - 1.2 מיליארד דולר וכושר ייצור החשמל שלו הוא עד כבין 200 ל-400600 [[מגה]] [[ואט]]. ב-[[2004]] החל הטכניון במשא ומתן לבניין ארובת שרב ב[[הודו]]‏‏<ref>{{הארץ|עמירם כהן|אלסטום במגעים להשתתפות בפרויקט ארובות שרב - שעלותו כמיליארד דולר|384947}}‏</ref>.

החסרונות המרכזייםהעיקריים של ארובת שרב הם מחיר ההקמה הגבוה, חוסר המודולריות שלה, זיהום הסביבה בטיפות ים מלוחות, וחוסר ההתנסות בפועל עם מבנים בסדר גודל דומה.