ונדה לנדובסקה – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Landowska.jpg|שמאל|ממוזער|150px]]

[[קובץ:Francis Poulenc & Wanda Landowska concert.jpg|שמאל|ממוזער|255px250px|פרנסיס פולנק ו[[ונדהלאוניד לנדובסקהפסטרנק]] "קונצרט של ונדה לנדובסקה במוסקבה" (1907)]]

'''וַנדָה לַנדוֹבסקָה''' (ב[[פולנית]]: '''Wanda Landowska''' {{כ}} ([[5 ביולי]] [[1879]] – [[16 באוגוסט]] [[1959]]) הייתה [[צ'מבלו|צ'מבליסטית]] [[פולין|פולניהפולנייה]] ממוצא [[יהודייהדות פולין|יהודייה]], מחלוצי החייאתו של הצ'מבלו בתחילת [[המאה ה-20]] בנגינתה (הן בהופעות פומביות והן בהקלטות), בהוראת הנגינה בכלי, בפרשנותה ובמחקריה.

ונדה לנדובסקה נולדה בבשנת [[1879]] בעיר [[ורשה|וורשה]] שב[[פולין הרוסית]], בת לאב [[עורך דין]] ולאם [[בלשנות|בלשנית]], שתרגמה את [[מארק טוויין]] ל[[פולנית]]. היא החלה לנגן [[פסנתר]] בגיל ארבע ולמדה ב[[{{ה|קונסרבטוריון]] של ורשה}} אצל [[יאן קלצ'ינסקי|יאן ומיכלובסקיקלֶצ'ינסקי]] ו[[אלכסנדר מיכלובסקי]] {{אנ|Aleksander Michałowski}}. היאבנוסף, למדה גם [[קומפוזיציה]] אצל [[היינריך אורבן|היינריך אוּרבַּן]] {{אנ|Heinrich Urban}} ב[[ברלין]]. אחרילאחר נישואיה לחוקר הפולקלור הפולני הנרי לב בשנת [[1900]] ב[[פריז]], לימדה פסנתר בסקולהב[[סקולה קאנטורום]] שם{{אנ|Schola (1900Cantorum -de 1912Paris}} שם (1900–1912). מורה הראשון עודד אותה לנגן את המוזיקה שאהבה וללכת בדרכה, אך מוריה הבאים עשו כמיטב יכולתם להטותה בכיוונים שלא נראו לה, ושנות ההוראה הכפויה הביאו אותה להחלטה להתמסר למוזיקה שאהבה, בעיקר מ[[תקופת הבארוק]], ולוותר על הפסנתר למען הצ'מבלו. החלטתה זו הקימה עליה מתנגדים, שראו בצ'מבלו כלי נשכח שאבד עליו הכלח בשנים ההן, אך גם תומכים, ביניהםבהם [[גבריאל פורה]] ו[[מנואל דה פאיה]].

ונדה לנדובסקה לימדה צ'מבלו בבית הספר הגבוה ל[[מוזיקה]] בברלין (1912 - 19191912–1919). התעניינותה העמוקה ב[[מוזיקולוגיה]], ובעיקר ביצירותיהם של [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]], [[פרנסואה קופרן|קופרן]] ו[[ז'אן פיליפ ראמו|ראמו]] הובילה אותה לסייר ב[[מוזיאון|מוזיאונים]] של [[אירופה]] בחיפוש אחר כלי מקלדת מקוריים; היא רכשה כלים עתיקים והזמינה כלים חדשים, שיוצרו לבקשתה אצל פלייל ושות'. היו אלה צ'מבלי גדולים, בעלי מבנה כבד, שהסתמך במידה רבה על מבנה הפסנתר. כלים אלה יצאו במידה רבה מן האופנה בארבעת העשורים האחרונים והזיקו לא מעט להערכה המודרנית של הקלטות לנדובסקה.

יצירות חדשות רבות נכתבו למענה: "[[אל רטאבלו דה מאסה פדרו]]" (''El retablo de maese Pedro'') {{אנ|El retablo de maese Pedro}} של [[מנואל דה פאיה]] ציין את שיבת הצ'מבלו ל[[תזמורת]] המודרנית. בהמשך כתב פאיה [[קונצ'רטו]] לצ'מבלו למענה, ו[[פרנסיס פולנק]] חיבר בשבילה את "Concert champêtre" שלו.

בשנת [[1925]] ייסדה את בית הספר למוזיקה עתיקה בפריז. משנת [[1927]] היה ביתה בסןב[[סן-לולה-לה-פורה|סַן-לה]] {{אנ|Saint-Leu-la-Forêt}} למרכז ביצוע וחקר מוזיקה עתיקה. כשכשכבשה [[גרמניה הנאצית]] כבשה את [[צרפת]], לנדובסקה, שהייתה לאזרחית צרפת ממוצא [[יהודי]], נמלטה מפריז עם עוזרתה ובת-לווייתהו[[ידועים בציבור|שותפתה לחיים]], המוזיקאית [[דניז רסטו|דניז רֶסטוּ]] {{אנ|Denise Restout}}. היא עזבה את סן-לו בשנת [[1940]], ולאחר תקופת נדודים בדרום צרפת הפליגה מ[[ליסבון]] ל[[ארצות הברית]] והגיעה לוב-[[ניו7 יורקבדצמבר]] ב-[[7 בדצמבר1941]] הגיעה ל[[1941ניו יורק]]. ביתה בסן-לו נבזז, הכלים וכתבי היד נגנבו, ולארצות הברית הגיעה למעשה ללא נכסים של ממש. היאבשנת [[1949]] התיישבה בלייקוויל, ב[[קונטיקטלייקוויל]] בשנת{{אנ|Lakeville, Connecticut}} שב[[1949קונטיקט]], והשיבה להלעצמה את מעמדה כמבצעת ומורה בארצות הברית, שבה הרבתה לסייר במסעות קונצרטים. כתביה על מוזיקה, "מוזיקה עתיקה" ו"לנדובסקה על מוזיקה", תורגמו ונערכו על ידי דניז רסטו.