ג'וליאן דה-פרייטס – הבדלי גרסאות

([[26 ביולי]] [[1889]] - [[1952]]) היה [[שופט]] [[בריטי]] שכיהן ב[[ארץ ישראל]] בתקופת [[המנדט הבריטי]]. ישב בדין בבית המשפט העליון המנדטורי, כאחד מהרכב שלושת, השופטים שדנו ב[[ערעור|ערעורו]]ו של [[אברהם סטבסקי]] מנאשמי משפט [[רצח ארלוזורוב]], על הרשעתו בבית המשפט לפשעים חמורים, שבגינה נגזר עליו [[עונש מוות]].

ג'וליאן דה פרייטס נולד בשנת 1889 בעיר [[ברנטפורד]] [http://en.wikipedia.org/wiki/Brentford] בחבל [[מידלסקס]] [http://en.wikipedia.org/wiki/Middlesex] ב[[אנגליה]]. בשנים [[1904]] - [[1909]] למד ב[[אוניברסיטת קיימברידג']]. ב[[מלחמת העולם הראשונה]] שירת כסרן ב[[רג'ימנטרגימנט]] של [[גלוצ'סטר]] [http://en.wikipedia.org/wiki/Gloucester]. ראשית הקריירה שלו בשירות ה[[קולוניאליזם|קולוניאלי]] הבריטי היתההייתה במשטרת [[גמביה]]. לארץ ישראל הגיע בשנת [[1928]] ונתמנה לשופט בבית המשפט המחוזי ב[[ירושלים]].

השופט דה פרייטס ישב בדין במשפטים חשובים שהסעירו את הציבור בארץ. ב-[[23 באוגוסט]] [[1929]], במהלך [[מאורעות תרפ"ט]], התנפלו פורעים על בית משפחת מקלף ב[[מוצא]], ורצחו חמישה מבני המשפחה. הילד [[מרדכי מקלף]], מי שיהיה לימים [[רמטכ"ל]] [[צה"ל]] הוא אחד הניצולים היחידים. הוריו ושלושה משמונת אחיו נרצחו . הרצח זעזע את [[היישוב|היישוב העברי]]. החשודים הרצח הובאו לדין בדצמבר [[1929]] לדין. הרכב השופטים כלל את נשיא בית המשפט העליון המנדטורי (כתוארו אז "זקן השופטים,) ואת השופט דה פרייטס. ב-[[26 בינואר]] [[1930]] החליט בית המשפט לזכות את הנאשמים בנימוק כי אשמתם לא הוכחה מעבר לספק סביר. כאשר קהל ה[[ערבים]] שהתקהל מחוץ לבית המשפט, שבו היו גם בני משפחות הנאשמים, שמע את גזר הדין, פרצו מפיהם קריאות "תחי ממשלת פלסטין". הציבור ה[[יהודי]] זעם על גזר הדין המזכה וראה בו משום עיוות הדין.

השופט דה פרייטס דן גם במשפטם של הפורעים שרצחו בעת [[טבח חברון (מאורעות תרפ"ט)|הטבח בחברון]] ב [[24 באוגוסט]] 1929 בני שתי משפחות של יהודים, משפחת אבושדיד ומשפחת גוזלן. בפברואר 1930 הובאו שמונה מהמשתתפים בטבח לדין בפני השופטים [[אוון קורי]] ודה פרייט. ב [[20 במרץ]] 1930 הוציאו השופטים את פסק דינם. שלושה מן הנאשמים זוכו על ידם מחוסר ראיות ואילו את חמשת הנותרים הרשיעו וגזר עליהם עונש מוות.

בחודש יוני [[1934]] נערך בבית המשפט לעניינים פליליים ב[[שכם]] משפטו של [[אבו ג'ילדה]], [[שוד|שודד]]ד דרכים [[ערבי]] ששמו הפך למושג. אבו ג'ילדה הועמד לדין על רצח שוטר ערבי ב- [[22 במאי]] [[1933]] ביחד עמו הועמד לדין גם אל ערמיט, שותפו לפשע. בדין ישבו ארבעה שופטים. השופט [[פרנסיס בייקר]] היה אב בית הדין ולצידו ג'וליאן דה-פרייטס והשופטים [[עלי חסנה]] ויוסף חלבי. ב-[[25 ביוני]] 1934 נשמעו העדויות במשפט ולמחרת ב-[[26 ביוני]] 1934 ניתן פסק הדין בו הורשעו שני הנאשמים ונגזר עליהם עונש מוות.

ב [[16 ביוני]] 1933 נרצח על חוף ימה של [[תל- אביב]] [[חיים ארלוזורוב]] ממנהיגי [[תנועת העבודה]]. ב-[[23 באפריל]] [[1934]] החל להתנהל בבית המשפט לפשעים חמורים ב[[ירושלים]] משפט [[רצח ארלוזורוב]]. היה זה משפט שהסעיר את [[היישוב]] היהודי וגרם לקרע בין [[תנועת העבודה]] שהנהיגה את היישוב, לבין [[ציונות רוויזיוניסטית|התנועה הרוויזיוניסטית]]. במשפט הואשמו שני פעילים רוויזיוניסטים, [[אברהם סטבסקי]] ו[[צבי רוזנבלט]] ברציחתו של חיים ארלוזורוב. בתום המשפט ב-[[8 ביולי]] 1934. הורשע אברהם סטבסקי ב[[רצח]] וצבי רוזנבלט זוכה. על סטבסקי הוטל [[עונש מוות]]. סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. ג'וליאן דה-פרייטס ישב בהרכב השופטים במשפט. מלבדו נכללו בהרכב השופט [[פרנסיס בייקר]] ואב בית הדין היה [[זקן השופטים]] [[מייקל מקדונל]]. ב-[[20 ביולי]] [[1934]] זוכה גם סטבסקי, על ידי כל השופטים, בעיקר על בסיס [[דיני ראיות|דיני הראיות]] שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום ראיה אחרת שמקשרת את סטבסקי לרצח. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלזורובארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי ה[[עות'מאנים|עות'מאני]] שנהג אז בארץ ישראל. בשנת [[1936]] ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי-1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר [[שבתי טבת]] בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר [[1937]] בארץ ישראל - או ב[[מדינת ישראל]] היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".{{הערה|שבתי טבת, רצח ארלוזורוב. הוצאת שוקן 1982 עמ' 262.}}