מתי מדבר האחרונים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: אזכורים, \1
מ קישורים פנימיים
שורה 97:
המשורר קורא ומייעץ לבני האומה לצאת מן הגולה, הנדמית למדבר, כמו מדבר סיני, שממה רוחני וחומרי, ולשמוע אל הקול הקורא להם ללכת אל ארץ ישראל. עם זאת, מייעץ האני השר לעולים מן הגולה, לא להרים את קולם, ולנוע בדרכם מבלי להרגיז את יושבי הסביבה המדברית, שהיא מטאפורה לגולה. והוא מדגיש לפני קוראיו - המגויסים למעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל את ההבדלים בין חיי הנדודים במדבר, שבהם המזון הוא „שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם”, לבין חיי העמל והעבודה הקשה המזומנים להם בארץ ישראל. חיי המדבר הם רק לכאורה רוחניים על פי המשורר; הם כ „אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים”. ואילו החיים בארץ ישראל מצטיינים בממשיות היצירה, כך במילים: „בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!”; ובנוסף, הוא קורא לבני עמו להפתח אל אל המנעד הנופי והמהותי של „עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם”.
 
מעמד כניסת עם ישראל לארץ ישראל ב[[תקופת ההתנחלות]], נלקח כמטאפורה למצבה העכשווי של האומה. נקודת המעבר המקראית המטאפורית בדרך אל ארץ ישראל, היא [[הר נבו]] שעליו התייצב [[משה]] לראות את הארץ שאליה לא נכנס על פי צו האל, על פי המסופר ב[[ספר במדבר]] וב[[ספר דברים]]:{{הערה|{{תנ"ך|במדבר|לג|מז}}.}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|לב|מט}}.}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|לד|א|יב}}.}}{{ש}}{{ציטוטון|וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ... וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:}}{{ש}}עמידתו של [[יהושע בן נון|יהושע]] בראש הצבא של בני ישראל היא מטאפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.
|}