חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 4:
 
==הרקע לחקיקת החוק==
ב-[[9 בדצמבר]] [[1954]] פסק בית המשפט העליון כי החלטתה של עיריית [[נתניה]], להתנות מתן [[רישיון עסק]] ל[[אטליז]] בהתחייבותו שלא למכור בשר חזיר, ניתנה שלא בסמכות. העירייה טענה בפני בית המשפט כי הדרישה נבעה מ"שיקולים של שמירת בריאות הציבור, ביטחונו והסדר הציבורי באזור נתניה", שיקולים שמותר לה לשקול לפי [[פקודת העיריות]], ואולם בית המשפט קבע כי לא השתכנע כי אלה היו השיקולים, וכי הסיבה האמיתית נעוצה בטעמים דתיים. נשיא בית המשפט העליון, [[יצחק אולשן]], קבע בפסק דינו כי במדינה [[דמוקרטיה|דמוקרטית]] ניתן להגביל את [[חירות האדם|חופש הפרט]], אך לשם כך יש צורך בהסמכה מפורשת של [[פרלמנט|בית המחוקקים]]. משכך, קבע אולשן כי מאחר ש[[הכנסת]] לא הסמיכה את העירייה לפגוע בחירויות הפרט מטעמי דת, אין היא רשאית להתנות את מתן רישיון העסק מטעמים אלה‏‏.{{הערה|1=‏בג"ץ 122/54 '''ח. אקסל ואח' נ' ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר של אזור נתניה''', פ"ד ה 1524‏}}. בהמשך פסל בית המשפט חוק עזר של [[עיריית תל אביב-יפו]], מנימוקים דומים‏‏דומים.‏‏{{הערה|1=‏בג"ץ 72/55 '''פרידי נ' עיריית תל אביב''', פ"ד י 734‏}}.
 
פסקי הדין עוררו תרעומת בקרב הציבור הדתי. מספר [[חבר הכנסת|חברי כנסת]], בראשותו של [[שלמה לורנץ]] מ[[אגודת ישראל]], יזמו [[הצעת חוק]] שנועדה לאסור כליל מכירת בשר חזיר בישראל. ההצעה הועברה ל[[ועדת הפנים|וועדת הפנים]], אך זו החליטה להסתפק בהודעתו של [[שר התעשייה והמסחר]] [[פרץ ברנשטיין]] לפיה הממשלה תתמודד עם הבעיה באמצעות [[השירות הווטרינרי]].
 
לאחר [[הבחירות לכנסת השלישית]], שנערכו ב-[[26 ביולי]] [[1955]], דרשו נציגי הסיעות [[חזית דתית לאומית]] ו[[חזית דתית תורתית]], כחלק מהמשא ומתן ה[[קואליציה|קואליציוני]], לחוקק חוק שיאסור על מכירת בשר חזיר בישראל. בתוך כך, במערכת בחירות זו נחלשו [[הציונים הכלליים]] ו[[מפא"י]], והאחרונה מצאה שותפות חדשות לקואליציה - סיעות [[אחדות העבודה - פועלי ציון|אחדות העבודה]] ו[[מפ"ם]]. סיעות אלה, שהיו מזוהות עם [[התנועה הקיבוצית]], התנגדו לקבוע איסור גורף, והפשרה, שגובשה לבסוף בקווי היסוד של הממשלה, קבעה שתוטל הגבלה על מכירת בשר חזיר‏‏.{{הערה|1=‏פרוטוקול מליאת הכנסת, 25.7.1956‏}}. בסופו של דבר, הניחה הממשלה על שולחן הכנסת ביולי [[1956]] הצעת חוק שעניינה הסמכת הרשויות המקומיות להסדיר את העניין בחוקי העזר שלהן.
 
==הדיונים בכנסת==
להצעת החוק קמו מתנגדים רבים [[שמאל וימין בפוליטיקה|מימין ומשמאל]]. כפי שהיטיב לתאר בדיון במליאת הכנסת [[שר הדואר]] [[יוסף בורג]]: "פשרה מצטיינת בכך שאף אחד מן הצדדים אינו יכול להתלהב, לא התלהבות גמורה ואפילו לא שברי התלהבות". ההצעה לא הוצגה, כפי שניתן היה לצפות, בידי [[שר הפנים]], אלא בידי סגן [[שר הדתות]], [[זרח ורהפטיג]], משום שבאותה עת כיהן בתפקיד שר הפנים [[ישראל בר-יהודה]] מאחדות העבודה, שהתנגד להצעת החוק. ההצעה גם נדונה ב[[ועדת החוקה, חוק ומשפט|וועדת החוקה, חוק ומשפט]], שבראשה עמד [[משה אונא]] מהחזית הדתית הלאומית, ולא בוועדת הפנים, שבראשה עמד [[יעקב ריפתין]] מ[[מפ"ם]].
 
חברי הכנסת ממפ"ם ומאחדות העבודה, ובהם שר הפנים ישראל בר-יהודה, שעתיד היה להיות הממונה על יישום החוק, טענו שהחוק מהווה הפרה של ההסכם הקואליציוני, משום שאינו עוסק ב"הגבלה" אלא ב"איסור", וכי מדובר ב[[כפייה דתית בישראל|כפייה דתית]]. [[אסתר וילנסקה]] מ[[מק"י]] טענה שהחוק מהווה התערבות בחיי הפרט, והסדרים מעין אלה אין לעגן בחוק אלא להשאירם לציבור הרחב. וילנסקה גם העלתה חשש שבמועצות הערים השונות "רוב קואליציוני חולף יטיל מרות על הרוב המכריע שאיננו דתי"‏‏.{{הערה|1=פרוטוקול מליאת הכנסת, 24.7.1956, 25.7.1956}}.
 
חברי הכנסת מהימין וכמה מחברי הכנסת מהמרכז לא ראו באיסור מכירת בשר חזיר משום כפייה דתית, אלא ראו הצדקה לכך במישור הלאומי. חברת הכנסת [[אסתר רזיאל-נאור]] מ[[תנועת החרות|חרות]] ציינה כי מדובר ב"בעיה שיש לה שורשים לא רק במסורת ובדת היהודית, אלא גם בהכרה הלאומית"‏‏.{{הערה|1=פרוטוקול מליאת הכנסת, 24.7.1956}}. חברת הכנסת [[שושנה פרסיץ]] מהציונים הכלליים הזכירה כי "חיה טמאה זו התחילה לשמש סמל להשפלתנו, סמל חורבן קיומנו העצמאי וריבונותנו במדינתנו",{{הערה|1=פרוטוקול מליאת הכנסת, 24.7.1956}}, וחבר הכנסת [[מנחם בגין]] טען כי הנושא הוא "נפש האומה החיה". בגין אף תקף את המפלגות הדתיות על שבהסכמתן לפשרה הן נותנות יד למכירת בשר חזיר.{{הערה|1=פרוטוקול מליאת הכנסת, 25.7.1956}}.
 
חבר הכנסת [[ישראל רוקח]] מהציונים הכלליים (שנחלקו בעמדתם באשר לחוק) טען כי הממשלה מתנערת מאחריותה בכך שהיא מעבירה את הסמכות לרשויות המקומיות, ואילו חבר הכנסת [[מסעד קסיס]] מ[[הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל]] הביע חשש שהעברת הנטל לרשויות המקומיות עלולה ליצור סכסוכים בין העדות השונות ב[[ערביי ישראל|מגזר הערבי]].
שורה 23:
יוצא דופן בנאומו היה חבר הכנסת [[ישראל גורי]], [[צמחונות|צמחוני]] ממפלגת מפא"י, שיצא נגד מכירה ואכילה של [[בשר (מזון)|בשר]] באשר הוא, ואת נאומו, בו השווה בין הריגת [[בעלי חיים]] לשם מאכל לבין [[רצח]], סיים במילים הנרגשות "מכאן, מן המקום הזה, מהרי ירושלים, הרימו שוב קולכם: 'לא תרצח!'"
 
בסופו של דבר אושר החוק בקולותיהם של חברי הכנסת ממפא"י, מהמפלגות הדתיות, מ[[המפלגה הפרוגרסיבית]] וחלק מחברי הציונים הכלליים. חברי הכנסת מסיעות השמאל התנגדו, וחברי הכנסת מהימין נמנעו‏‏.{{הערה|1=‏39 תומכים, 10 מתנגדים ו-7 נמנעים, פרוטוקול מליאת הכנסת מה-26.11.1956.‏}}.
 
הדילמות שעוררה הצעת החוק באות לידי ביטוי בטור "חופש הדעות והטלפים" שכתב [[נתן אלתרמן]] במסגרת "[[הטור השביעי]]" (20.7.1956):
שורה 49:
מספר רשויות מקומיות ([[הרצליה]], [[חדרה]], [[ירושלים]], [[רמת גן]] ו[[תל אביב-יפו]]), שהתקינו את חוקי העזר שלהן עוד בטרם נחקק חוק ההסמכה, העדיפו להתקינם מחדש לאחר חקיקת החוק. ב[[עיריית תל אביב-יפו]] נבע הדבר ממחלוקת פרשנית בשאלה האם סעיף התשריר גובר על פסיקת בית המשפט העליון שפסלה באופן ספציפי את חוק העזר שלה בבג"ץ פרידי. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, סירב בתחילה לאשר את חוק העזר החדש של תל אביב. לבר-יהודה היו הערות שונות לחוק העזר, ובין היתר דרש לצמצם את ההגדרה "חזיר" כך שתכלול רק חזירי בית, לאפשר שימוש בחזירים לצרכים רפואיים, ולאסור על פקחים לבצע [[חיפוש ותפיסה|חיפוש]] בבתים פרטיים בלא צו בית משפט. ראש עיריית תל אביב, [[חיים לבנון]], סירב לקבל את מרבית דרישות השר, ובתגובה הודיע בר-יהודה, כי לא יחתום על חוק העזר. בסופו של דבר, רק בהתערבותו של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[דוד בן-גוריון]], הושג נוסח פשרה.
 
מגמת החקיקה הערה באותה תקופה, לוותה באכיפה רבה של חוקי העזר. עיריית תל אביב-יפו הקימה יחידה של עשרה [[פקח]]ים, שהוכשרה בידי ה[[וטרינר|ווטרינר]] העירוני, ותפקידה היה לאכוף את חוק העזר. ב-[[1 ביולי]] [[1957]] החלה לפעול יחידת הפקחים, וכעבור חודש כבר לא הוצג עוד בגלוי בשר חזיר באטליזים ובחנויות‏‏.{{הערה|1=‏חיים ברוידא, '''נתיבי חיים: פרקי הווי ויצירה''' (1977), עמ' 200‏}}. פעילות הפקחים בעיר לא התקבלה בברכה, והם הותקפו לא אחת בידי בעלי החנויות‏‏.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 65‏}}.
 
בשנים הראשונות לאחר חקיקת חוק ההסמכה וחוקי העזר שהותקנו מכוחו, העסיקו חוקים אלה גם את בתי המשפט. בשנת 1957, תושב [[נצרות|נוצרי]] בשם מישל מנשי, בעל אטליז בשכונת [[נווה שלום (שכונה)|נווה שלום]] בתל אביב, עתר לבג"ץ נגד החרמת בשר חזיר מהאטליז שלו בידי פקחי העירייה. מנשי טען כי חוק העזר נגוע ב[[אפליה]] ובאי [[סבירות]], וכי היה על העירייה להותיר חריגים לאוכלוסייה הנוצרית. הנשיא אולשן דחה את טענותיו בנימוק שחוק ההסמכה מאפשר קביעת חריגים טריטוריאליים ולא חריגים פרסונליים, ומאחר שחנותו של מנשי נמצאה בשכונה יהודית, אין הוא יכול לדרוש זאת‏‏.{{הערה|1=‏בג"ץ 129/57 '''מישל בן קוסטא מנשי נ' שר הפנים, ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר תל אביב-יפו ואח'''', פ"ד יב 209‏}}.
 
במקרה אחר, פסק בית המשפט כי ניתן להשתמש בסמכות להחרמת בשר החזיר, רק אם הוא נועד למכירה בתחום הרשות המקומית, שכן אם אדם החזיק בשר חזיר במטרה למכור אותו בעיר שבה הדבר מותר, או לצרכיו האישיים, אין בכך עבירה על חוק העזר‏‏.{{הערה|1=‏בג"ץ 163/57 '''יוסף לובין נ' עיריית תל אביב יפו''', פ"ד יב 1041}}. עוד נקבע בפסק הדין כי ההחרמה יכולה להיות רק באמצעות צו של בית המשפט, ולא על סמך החלטה של פקחי העירייה. בפרשת רפפורט נדון מקרה בו [[משאית]], שהובילה בשר חזיר ומוצרים נוספים ועשתה את דרכה מ[[בית דגן]] לחיפה, עצרה בתל אביב כדי לפרוק סחורה שלא כללה בשר חזיר ובהזדמנות זו החרימו פקחי העירייה את בשר החזיר שמצאו במשאית. בית המשפט קבע כי מאחר שהעירייה לא הוכיחה כי הבשר נועד להימכר בתחומה, יש להחזיר את הבשר לבעליו‏‏.{{הערה|1=‏בג"ץ 230/57 '''יהונתן רפפורט ודוד ז'וכוביצקי נ' עיריית תל אביב יפו''', פ"ד יב 1037‏}}.
 
===שנות ה-70 וה-80===
גל החקיקה ברשויות המקומיות בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 נבלם, ובמשך עשרות שנים לא הותקנו חוקי עזר חדשים (חריגים לכך הם [[קריית אונו]] ([[1968]]), [[אשדוד]] ([[1976]]) ו[[כרמיאל]] ([[1978]])). גם בתי המשפט נדרשו פחות ופחות לעסוק בנושא, ובית המשפט העליון לא נדרש לנושא אף לא פעם אחת במהלך [[שנות ה-70]]‏‏.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 69.}}.
 
במקביל, יותר ויותר רשויות מקומיות החלו להתעלם מהפרות קטנות של החוק, כגון מכירת מוצרים של "[[מעדני מזרע]]". ב-1978 פנה יושב ראש ה[[מועצה דתית|מועצה הדתית]] בתל אביב, דוד רוזן-צבי, ל[[יועץ משפטי|יועץ המשפטי]] לעירייה, דוד טלמור, בדרישה להגביר את האכיפה בנושא. טלמור השיב שאין באפשרותו להקצות לעניין זה עוד ימי משפט מעבר למה שניתן‏‏.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 73}}. בתגובה, פנו רוזן-צבי וסגני ראש העיר [[חיים בסוק]] מה[[מפד"ל]] ו[[יהודה מאיר אברמוביץ]] מאגודת ישראל, לראש העירייה, [[שלמה להט]], בדרישה להגביר את האכיפה. בין היתר, הציעו להפוך את העבירות לעבירות של [[ברירת קנס]], דבר שייעל את האכיפה, מאחר שתינתק התלות במערכת המשפט. בסופו של דבר תוקן חוק העזר של תל אביב ב-[[1989]] ברוח זו, אך הדבר לא הביא להגברת האכיפה. בפועל, העבירה נתפסה כחמורה פחות. בנוסף לכך, זמן קצר לאחר התיקון, נסגרה יחידת הפקחים המיוחדת, שהוקמה כשלושים שנים קודם לכן‏‏.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 79}}.
 
בעקבות הירידה בהיקף האכיפה, שבו כמה מחברי הכנסת ויזמו הטלת איסור גורף על מכירת בשר חזיר. מספר הצעות הוגשו במהלך [[שנות ה-80]], ואחת מהן, ביוזמתו של [[אהרן אבוחצירא]] מ[[תמ"י]], אף אושרה בקריאה ראשונה ב-[[1985]], אך [[ועדת הכלכלה]], שדנה בה, לא המשיכה בקידומה. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב:
שורה 70:
 
ב-30 השנים שקדמו להתקנת חוק העזר בדימונה, רק שלוש ערים התקינו חוקי עזר האוסרים מכירת בשר חזיר – אשדוד, קריית אונו וכרמיאל. [[דפנה ברק-ארז]] סבורה כי העניין המחודש בחקיקת חוקי העזר בעניין מכירת בשר חזיר נובע משלושה גורמים מרכזיים‏‏{{הערה|1=‏Daphne Barak-erez, ''Outlawed pigs'' (2007), p. 81.‏}}:
#שינויים דמוגרפיים וחברתיים: חלק ניכר מהשינויים נבעו מגבור [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים|העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר]]. המשטר ה[[קומוניזם|קומוניסטי]] הממושך ב[[ברית המועצות]] ניתק [[יהודים]] רבים מהמסורת היהודית, ורבים מהם התרגלו לאכול בשר חזיר. רבים מהעולים החדשים כלל לא היו יהודים. העלייה מברית המועצות העלתה, לפיכך, את הביקוש לבשר חזיר. {{ש}}שינוי נוסף חל בתרבות הישראלית, שהפכה [[חילונים|חילונית]] יותר. בהשפעת ה[[גלובליזציה]] נפתחו ב[[שנות ה-90]] [[מסעדה|מסעדות]] גורמה שהציעו בתפריטיהן מוצרים חדשים, ובהם בשר חזיר, והציבור החילוני היה בשל לקבל זאת. בדיון שנערך בכנסת ב-[[1993]] הלין חבר הכנסת [[מנחם פרוש]] מ[[יהדות התורה]] על קיומן של 130 חנויות המוכרות בשר חזיר ברחבי המדינה‏‏.{{הערה|1=‏[http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0001917.html פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 19.5.1993]‏}}.
# שינויים פוליטיים: [[חוק הבחירה הישירה]] שנכנס לתוקפו ב-[[1996]] (אך הורגש היטב גם במערכת [[הבחירות לכנסת ה-13]], ב-[[1992]]) הביא לסקטוריאליות בפוליטיקה הישראלית, ולחידוד עמדות בקרב פוליטיקאים חילוניים וחרדים. המאבקים בין דתיים לחילוניים עסקו גם בשאלת החזיר, ובבית שמש הגיעו לכדי עימותים בין חרדים לעולים חדשים.
# שינויים משפטיים: [[המהפכה החוקתית]] שהביאה עמה חוקים כדוגמת [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]], גרמה לבתי המשפט לבחון מחדש את חוקי העזר. מעתה, לא די בכך שהכנסת הסמיכה את הרשויות המקומיות להתקין חוקי עזר; על הרשויות המקומיות להבטיח כי חוקי העזר שלהן לא יפגעו ב[[חופש העיסוק]] ובחירויות הפרט ב[[מידתיות|מידה]] שאינה עולה על הנדרש.
 
תהליכים אלה שעברו על החברה הישראלית חידשו את המאבקים בין דתיים לחילוניים בשאלת בשר החזיר. בבית שמש, שאופיינה בשני סוגי אוכלוסייה קוטביים, שעברו להתגורר בה במהלך שנות ה-90 – [[חרדים]] ו[[עולים חדשים]] – אירעו עימותים אלימים. מנגד, ניכרת התמתנות יחסית בעמדות הפוליטיקאים הדתיים. אם בשנות ה-50 (ולמעשה אף בשנות ה-80) דרשו הדתיים לאסור באופן גורף מכירת בשר חזיר, והסכימו לפשרה, בהנחה שרק ביישובים בודדים, בעלי צביון חילוני מובהק, לא יוטל האיסור, הרי שב-[[1999]] כבר ציין השר [[שלמה בניזרי]] מ[[מפלגת ש"ס|ש"ס]] כי אינו מתנגד למכירת בשר חזיר, כל עוד הדבר נעשה בפאתי הערים, כלשונו: "אני לא מתנגד שימכרו חזיר. כלומר, לא הייתי רוצה חזיר בארץ, אבל מכיוון שאנחנו מדברים על הדדיות - למה לא? תאכלו חזיר. לא נכנסים לצלחת, אבל בתור יהודי, כאשר אני עובר בשכונה שלי, ויש שם חנויות לממכר חזיר, זה פוגע לי בנשמה, פוגע באורח החיים שלי. אני מבקש ממך: תשמע, אתה יכול למכור את החזיר, נעשה את זה בקצה העיר, באזור התעשייה"‏‏.{{הערה|1=[http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0001919.html פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 24.11.1999]}}.
 
הרשויות המקומיות נדרשו להתמודד עם התופעה החדשה של ריבוי בתי עסק המוכרים בשר חזיר בתחומן. חלקן העלימו עין וחלקן הגישו [[כתב אישום|כתבי אישום]]. כך נהגה, למשל, עיריית נתניה, עד שב-1996 פסק [[בית משפט השלום]] בעיר כי נוכח חקיקת חוקי היסוד החדשים, חוק עזר שאוסר לחלוטין על מכירת בשר חזיר בעיר אינו [[מידתיות|מידתי]]‏‏.{{הערה|1=‏ת"פ (נתניה) 1310/95 '''מדינת ישראל נ' רובינשטיין''' (לא פורסם)‏}}.
 
לאחר מתן פסק הדין, החליט [[היועץ המשפטי לממשלה]] שלא [[ערעור|לערער]] עליו, ותחת זאת הוציא הנחיה לפיה על הרשויות המקומיות להציג נתונים בדבר נחיצות האיסור לאוכלוסייה המקומית ולספק נתונים דמוגרפיים, כדי שחוקי העזר שלהם יאושרו בידי שר הפנים. כן נשלחו הנחיות מרוככות לתובעים העירוניים‏‏.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 87-88‏}}. למעשה, נוכח המדיניות החדשה, לא אישר עוד משרד הפנים חוקי עזר הקובעים איסור גורף בכל חלקי הרשות המקומית. כתוצאה מכך, ניצבו בפני הרשויות שתי אפשרויות: או לתקן את חוק העזר שלהן כך שיכיל אזורים מותרים, או להותירו על כנו, ובפועל לא לאכוף אותו באזורים מסוימים. מרבית הרשויות המקומיות בחרו בדרך השנייה.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 90‏}}.
 
מספר רשויות מקומיות קולטות עלייה, שבכל אחת מהן הייתה סיטואציה שונה, החליטו להתמודד עם המצב החדש באמצעות חקיקה: עכו, בית שמש, [[טבריה]] וכרמיאל.
 
ב[[עכו]], שהיא [[עיר מעורבת]], היה מאז ומתמיד חוק עזר שהתיר מכירת בשר חזיר ב[[אזור תעשייה|אזור התעשייה]]. מועצת העיר החליטה לתקן את חוק העזר כך שיחול בכל חלקיה. על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ובלחץ [[משרד המשפטים]], לא אישר שר הפנים את חוק העזר.{{הערה|1=‏Daphne Barak-Erez, ''Outlawed Pigs'' (2007), p. 87‏}}.
 
ב[[בית שמש]] כלל לא היה חוק עזר בעניין, והמועצה הייתה מעוניינת בחוק עזר שיתיר מכירה באזור התעשייה. שר הפנים, [[נתן שרנסקי]] מ[[ישראל בעלייה]], סירב לאשר את חוק העזר, אך מחליפו, [[חיים רמון]], אישר אותו. נגד חוק העזר הוגשו עתירות לבג"ץ מטעם חברת הכנסת [[מרינה סולודקין]], [[מפלגת שינוי]], בעלי [[מכולת|חנויות מכולת]] בעיר ואחד התושבים. ב[[טבריה]] היה חוק עזר שהותקן ב-[[1958]]. חברה לשיווק בשר עתרה נגד חוק העזר לבג"ץ. במהלך הדיון בבית המשפט העליון, הסכימו נציגי העירייה כי המועצה תדון מחדש בחוק העזר, אך זו החליטה להותירו על כנו. משכך, הגישה החברה עתירה מחודשת. ב[[כרמיאל]] היה חוק עזר מ-1978, שהתיר מכירת בשר חזיר באזור התעשייה, וחוק עזר חדש שהתקינה העירייה הרחיב את התחום המותר גם לשני [[מרכז מסחרי|מרכזים מסחריים]] בעיר עצמה. חברת הכנסת סולודקין ושלושה סוחרים בעיר הגישו עתירות הן נגד החוק הישן והן נגד החוק החדש, בטענה שאין די בהם. כל העתירות נדונו במשולב בבג"ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים (בג"ץ סולודקין)‏‏.{{הערה|1=‏בג"ץ 953/01 '''ח"כ מרינה סולודקין ואח' נ' עיריית בית שמש ואח'''', פ"ד ‏}}.
 
הדיונים בבית המשפט העליון גלשו גם לכנסת. לאחר שהתפרסם שהשופט [[מישאל חשין]] שאל את נציגי המשיבים ""איפה אתם רוצים שימכרו בשר חזיר, בשדות?", כינה אותו חבר הכנסת [[מאיר פרוש]], במהלך נאום במליאת הכנסת, "חזיר"‏‏‏‏.{{הערה|1=‏[http://www.knesset.gov.il/plenum/data/03394604.doc ‏פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 9.12.2003], עמ' 34 {{DOC}}{{כ}}}}. [[יושב ראש הכנסת]], [[ראובן ריבלין]], הוציא את פרוש מהמליאה, והגיש נגדו קובלנה ל[[ועדת האתיקה|וועדת האתיקה]], שהטילה על פרוש נזיפה חמורה‏‏.{{הערה|1=‏[http://www.knesset.gov.il/committees/heb/docs/hchlatot65.htm החלטת ועדת האתיקה] }}.
 
בסופו של דבר, כללה פסיקתו של בית המשפט התוויה של השיקולים השונים שעל הרשות המקומית לשקול בבואה להתקין חוק עזר מעין זה, תוך התחשבות במכלול האינטרסים העומדים על הפרק. שיקולים אלה כוללים את עוצמת הפגיעה ברגשותיהם של התושבים מחד גיסא, ואת עוצמת הפגיעה בזכויותיהם של המעוניינים במכירה ובקנייה של בשר חזיר מאידך גיסא. בבחינת חלופות מעשיות, על הרשות המקומית לבחון את צביונה של העיר, את חלוקתה ל[[שכונה|שכונות]], את מידת ה[[הטרוגניות]] בשכונות, את המרחקים ואת זמני הנסיעה ממקום למקום, ואת האפשרות לייחד מקומות לממכר בשר חזיר ומוצריו בתוך השכונות השונות או מחוצה להן. למעשה, לא הכריע בית המשפט בסוגיה, ואף היו שאמרו, ששופטי בג"ץ "הוציאו את הכדור מחוץ למגרשם"‏‏.{{הערה|1={{הארץ|[[זאב סגל]]|ללא מנצחים ומנוצחים|439256|15.6.2004|}}}}. בית המשפט הורה לרשויות המקומיות לשוב ולדון בחוקי העזר שלהן בהתאם לאמות המידה שגיבש, ועד אז הקפיא את הפעלת חוקי העזר.
 
המשמעות המעשית של פסק הדין לגבי שלוש הערים הייתה כי בבית שמש לא הותקן חוק עזר חדש, ובטבריה ובכרמיאל לא שונו חוקי העזר שהוקפאו.