המספר הקסום שבע, פלוס או מינוס שתיים – הבדלי גרסאות

במאמרו, מילר דן בצירוף מקרים בין הגבולות של [[שיפוט תפיסתי|שיפוט]] אבסולוטי חד-ממדי לבין מגבלות [[זיכרון לטווח קצר]]. במטלה של שיפוט אבסולוטי חד-ממדי מוצגים לאדם מספר [[ גירוי (פסיכולוגיה)|גירויים]] המשתנים במימד אחד (לדוגמה, 10 צלילים המשתנים אך ורק ב[[גובה (מוזיקה)|גובה]]) ומגיב לכל גירוי בתגובה מתאימה (אשר נלמדה לפני כן). הביצועים של בני אדם כמעט מושלמים עד ל-5 או 6 גירויים שונים, אולם קיימת ירידה בביצועים ככל שמספרם עולה. ניתן לתאר מטלה זו כמטלת העברת מידע: התשומה היא אחת מתוך n גירויים אפשריים, והתוצר הוא אחד מתוך n תגובות אפשריות. המידע הכלול בתשומה יכול להיקבע על ידי מספר החלטות בינאריות שיש להחליטן כדי להגיע לגירוי הנבחר, והדבר נכון אף באשר לתגובה. לכן, ניתן לאפיין את הביצועים המיטביים של אנשים בשיפוט אבסולוטי חד-ממדי כקיבולת ערוץ מידע עם 2 עד 3 [[סיבית|סיביות]] מידע, המתאים ליכולת להבדיל בין 4 עד 8 אלטרנטיבות.

 

 

מילר הודה בכך שהיחס שבין מגבלות שיפוט אבסולוטי חד-ממדי לבין [[זיכרון לטווח קצר]] הוא מקרי בלבד, כיוון שרק המגבלה הראשונה, ולא השנייה, יכולה להיות מאופיינת במונחי תאוריית מידע (זאת אומרת, כמספר סיביות קבוע פחות או יותר). לכן, אין כל דבר "קסום" במספר 7, ומילר עשה שימוש בביטוי אך ורק באופן תאורטי. למרות זאת, הרעיון של "המספר הקסום 7" העניק השראה לתאוריות רבות, באיכות טובה יותר ופחות, באשר למגבלות יכולת ה[[הכרה]] בבני האדם.