ערך עודף של יצרן – הבדלי גרסאות

מרקס סבר כי הגדרה זו מספקת בסיס רציונלי, על יסוד תורת הערך של העבודה שלו, לחישוב הון וריבית, אופן היווצרותם וקצב הצטברותם, ומספקת פתרון משופר לבעיות בהן התחבטו ראשוני הכלכלה המודרנית כמו [[אדם סמית]] ו[[דיווידדייוויד ריקארדו]]. מטרתו העיקרית, עם זאת, הייתה פוליטית וחברתית: להראות כי מערכת היחסים בין היצרן לעובד היא מערכת של ניצול, שבה היצרן (הבורגני או הקפיטליסט) צובר הון המבוסס על עבודה לא משולמת.

רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון אותו אימצו הוא והוגים כמו [[רודברטוס]] מדיווידמדייוויד ריקרדו, לפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן. רעיון זה הופרך עוד בימי חייו של מרקס, עם הופעת תאוריית הערך השולי בשנת [[1871]], שהראתה כי למוצר אין ערך מובנה, אינטרינסי, וערכו בכסף (כלומר, מחירו בשוק) כפוף להעדפות הצרכן. עלות הייצור, לפי תאוריה זו, היא נתון חשוב עבור היצרן, כדי לקבוע מה כדאי ומה כדאי פחות ליצר, אך אינה קובעת את מחיר המוצר, כפי שסבר מרקס.