הבדלים בין גרסאות בדף "שלום אלבק"

נוספו 9 בתים ,  לפני 7 שנים
מ
מחקריו של שלום אלבק מיוסדים על התפישׂה אותה הציג בספרו "מבוא למשפט העברי בימי התלמוד" (1999), כי ה[[תלמוד]] הוא יסוד ה[[תרבות]] ה[[יהודי]]ת, וה[[הלכה]] היא עיקרו של התלמוד. מכאן נובע עיקר תפישׂתו כי בהבניית העקרונות של ההלכה, הסדר והשיטה שבה – מתבררות תפישׂות-היסוד העיקריות שבתלמוד, כמו גם יחסו ל[[חברה]] שבה הוא פועל. לשם בירור תפישׂות אלה התחקה אלבק אחר הקשר בין המושגים והעקרונות המופשטים לבין התפרטות הדינים והמשפטים במציאות המשתנה. בכתביו חשף את העיקרון המשפטי כי ה[[משפט]] הציבורי בַּתלמוד, העוסק בהלכות חברה ושלטון, ביחסם ליחיד ובסמכויותיהם של בתי הדין, אינו אלא חלק מן המשפט הפרטי הנוגע ל[[דיני ממונות|דיני הממונות]] של היחיד, והוא עולה מתוך דיני השותפים. לפיכך, סמכויותיהם של [[בית דין|בתי הדין]] אף הן אינן אלא סמכותו של היחיד לאכוף את התנהגותם הראויה של חבריו היחידים, כפי בענייני [[איסור]]ים יכול כל יחיד למנוע את חברו מלעבור [[עבירה]]. [[פסק דין|פסקי הדין]] של ה[[דיין (הלכה)|דיינים]] הם הוראות של מומחה כיצד חייב [[אדם]] לנהוג, ובתי הדין אינם אלא בוררים שבני אדם מקבלים על עצמם.
[[קובץ:Shalom albeck - mavo la-mishpat ha-ivri.jpg|150px|ממוזער|שמאל|מבוא למשפט העברי בימי התלמוד]]
בחיבוריו "דיני הממונות בתלמוד" (תשל"ו), ו"יסודות דיני הממונות בתלמוד" (תשנ"ד) עמד על העיקרון היסודי לפיו דיני הממונות, כשאר ההלכות והדינים, אינם באים בעיקרם לשם שלום הציבור ותקנת ה[[חברה]], אלא לעשות את היחיד מישראל לטוב יותר, ואין הבדל בין ה[[דין]] לבין ה[[מוסר|מוּסר]] וההנהגה לפנים משורת הדין. אלא שהאחרונים מיועדים ליחידים שמטבעם מחמירים על עצמם יותר, או למעשים מסוג מיוחד.
בספריו אלה על דיני ה[[זכויות]] ב[[נכסיםנכס]]ים העמיד במרכז את [[מושג]] 'הרְשוּת' שמובנו הוא יכולתו וכוונתו של האדם להשתמש בנכס כדרך שבני אדם במקומו ובזמנו רגילים להשתמש בו, וכוח וכוונה אלה הם בכל עת ובכל זמן. אף בעלות בנכס היא זכות לרְשות שאינה מוגבלת בזמן, בניגוד לזכות שאינה בעלות (כגון שכירות וחכירה), שהיא רשות מוגבלת בזמן. מושג מרכזי נוסף המתבאר במהלך דיוניו העקרוניים הוא 'גמירת דעת', קרי ההחלטה שלא יחזור בו אדם מן העסקה. על פי פרשנותו, מושג זה הינו אובייקטיבי, והוא נאמד על פי דעת רוב בני האדם באותה מציאות, ולא לפי דעתם של הצדדים בעסקה. החלטת היחיד שלא לחזור בו נגזרת מפעולותיו, כלומר ממעשי הקניין השונים.
 
בחיבורו "פשר דיני הנזיקין בתלמוד" (תשכ"ה) עמד על העיקרון של החיוב ב[[פשיעה]]. הפשיעה היא שהמזיק לא העלה על דעתו שיבוא נזק מהתנהגותו, כשרוב בני האדם היו מעלים נזק על דעתם והיו נמנעים מהתנהגות זו. נמצא שאף הפשיעה היא [[אובייקטיבי]]ת, לפי דעת רוב בני האדם. בחיבור "יסודות העבירה בדיני התלמוד" (תשנ"ז) עמד אלבק על כך שאף בדיני ה[[עבירה|עבירות]] וה[[עונש]]ים אין אדם מתחייב ונענש אלא אם כן ידע שהוא עובר עבירה (זה המזיד); ידע שהוא עשוי לעבור עבירה בהתנהגותו (שוגג קרוב למזיד); או היה לו להעלות על דעתו שהוא עובר עבירה בהתנהגותו (שוגג). ואילו אם לא היה לו להעלות על דעתו שיעבור עבירה בהתנהגותו, הריהו אנוס ופטור. ושוגג ומזיד נאמדים לפי העובר היחיד ולא לפי דרך רוב בני האדם.