רודי ויסנשטין – הבדלי גרסאות

'''רוּדי וַיסנשטין''' (Rudi Weissenstein;{{כ}} [[17 בפברואר]] [[1910]] – [[20 באוקטובר]] [[1992]]) היה [[צלם (מקצוע)|צלם]] [[ישראלי]]. ידוע בעיקר בזכות התיעוד הנרחב שלו לחיי היומיום של העולים ל[[ארץ ישראל]] בשנותב[[שנות ה-193030 של המאה ה-20]]. צילם את התצלומים היחידים של מעמד [[הכרזת העצמאות]] של מדינת ישראל ב-1948, והנציח באמצעות כרבע מיליון [[תשליל]]ים את שנות [[הקמת המדינה]], תמונות שהיו לאבני דרך בחברה הישראלית.

רוּדי (שמעון רודולף) ויסנשטין נולד ב[[איגלאו]] (Iglau), בחבל [[מורביה]] שב[[צ'כיה]] (אז בתחומי [[אוסטריה]]) בשנת [[1910]]. בשנים 1929–1931 למד בבית-הספר הגבוה למקצועות ה[[גרפיקה]] וה[[צילום]] ב[[וינה|ווינה]]. בשנים 1933–1934 שירת בצבא הצ'כי. בשנת [[1936]] [[העלייה החמישית|עלה לארץ ישראל]]. הוא הגיע לנמל יפו, בידו תעודת [[עיתונאי]] וערכת מצלמות. הוא נסע לקיבוץל[[קיבוץ]], שהה בו יום אחד והחליט לעזובלעבור לתלל[[תל אביב]]. בשנת [[1940]] נשא לאישה את מרים ארנשטיין, שאותה פגש בתל אביב זמן קצר לאחר עלייתו ארצה. לזוג נולדו שלושה ילדים.

זמן קצר לאחר עלייתו ארצה הפך ויסנשטין לאחד הצלמים המובילים בארץ, מממשיכי דרכו של [[אברהם סוסקין]] יחד עם [[אפרים ארדה]] . בשנת [[1940]] הקים ב[[כיכר מוגרבי]] בתל אביב, ביחד עם שלושה שותפים, את חנות הצילום הנודעת "המצלמה", שלימים שונתה שמה ל"צלמניה פרי-אור". במהלך השנים פרשו השותפים, והחנות נותרה בבעלות הזוג ויסנשטין. ב"צלמניה" הצטלמו רבים מראשי [[היישוב]] וראשי המדינה. בנוסף, הרבה לצלם את נופי ארץ ישראל.

ב-1936 כבר היה ארכיונו של רודי גדוש בתצלומי רחובות תל אביב ושכונותיה, הווי עירוני, בתי קפה ובתי קולנוע, המוזיאון הראשון, תעמולה לאומית, חיפוש נשק אצל ערבים בזמן ה"מאורעות", הלווייתו של [[מאיר דיזנגוף]], שנפטר בספטמבר אותה שנה, אוניות עולים, דיוקנאות של בעלי מקצוע שונים, הקונצרט הראשון של [[ התזמורת הפילהרמוניתהסימפונית הישראליתהארץ ישראלית]], וסצינות רחוב לרוב. ויסנשטין צילם בקדחתנות, ולצד הצילום המגוייסהמגויס, הרווי בלהט ציוני ורומנטי, שהיה מסממניה של אותה תקופה ואיפייןואפיין את מרבית עמיתיו למקצוע, חיפש אחר כל ערוץ אפשרי לצורכי פרנסה. הוא עסק בצילום מקצועי בשביל ארכיטקטים ידועים כמו [[אברהם יסקי]], [[אריה שרון]] ודבו[[דב כרמי]], תיעד טקסים רשמיים בהזמנת [[ההסתדרות]] ומוסדות אחרים, והפך לצלם הרשמי של התזמורת הפילהרמונית.

עם פרוץ מלחה"ע[[מלחמת ההעולם II,השנייה]] המשיך לנסוע בארץ, לצלם ולתעד את המפעל הציוני עבור מחלקות ההסברה של המוסדות הלאומיים והקרנות, שביססו באמצעותם את מערכת ההסברה המגמתית בה נקטו. הצילום המגוייסהמגויס שיקף את תדמיתה של חברה יהודית נאורה ומודרנית . עיקר מטרתו של הצילום המוזמן היה גיוס אנשים וכספים ליישוב הציוני המתפתח, כך שהנופך ההירואי ששלט בתצלומים אלה שירת היטב את מגמותיו של הממסד. עם זאת, תצלומים רבים שערך ויסנשטין לעצמו, גם בעת שצילם מטעם, לא נתפרסמו ותוייקו בארכיונו. הערך המוסף שמתלווה אל אותם תצלומים שלא ראו אור, נוצר במהלך השנים בקונטקסט של ראייה פרספקטיבית כוללת, שרק הזמן מאיר את דקויות משמעויותיה.

הוא צילם רפוטרטג'ות שנועדו ללוות אירועים חדשותיים מהארץ, שהופצו בעיקר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על-ידי [[הסוכנות היהודית]], [[קק"ל]], [[קרן היסוד]], [[ויצ"ו,]] וכו', ובאמצעות סוכנים בהולנד ובארה"ב. הוא שוטט ברחבי הארץ וצילם יישובים חדשים שעלו לקרקע (בין היתר, את ייסודה של [[חניתה]] ב-1938, אותה צילם בשלושה מועדים שונים שציינו את תהליכי העלייה לקרקע וההתיישבות), את [[העלייה החמישית]], ה"מאורעות" בתל אביב, את התפתחות הבנייה בעיר ובארץ כולה (בעיקר בהזמנת חברת "[[רסקו]]", שפעלה בתחילתה במסגרת הסוכנות היהודית ונהפכה בהמשך לחברת בנייה פרטית), מצעדים ותהלוכות, אירועי אמנות מכל תחומי היצירה, תעשייה, [[יריד המזרח]], נופים אורבניים ופסטורליים, ועוד.

ויסנשטין עסק בכל תחומי הצילום שהשוק המקומי הציע: הוא עבד כמומחה לצילומי פשע עבור בתי המשפט, צילם תצלומי תדמית שהוזמנו אצלו על-ידי ההסתדרות ומוסדות ציבור אחרים, תיעד את דיוקניהם של פוליטיקאים ואישי ציבור, סיקר עבור הממסד הפוליטי את פעילויותיו, צילם רבות את המפגשים והאירועים בבית "[[דבר (עיתון)|דבר]]", את המעמד ההיסטורי של טקס הכרזת המדינה ואת ועדותיה השונות של [[הממשלה הזמנית]], הוא צילם עבור [[צה"ל]] - בעיקר [[מצעד צבאי|מצעדים צבאיים]], תערוכות וביקורי דיפלומטים, את תיאטרוני "[[המטאטא]]","[[הבימה]]" ו"[[הקאמרי]]", את האופרה ששכנה בסמוך לצלמניה, את [[מכון וייצמןויצמן למדע]], מועצת התעופה, [[חברת החשמל]], [[השירות הבולאי]], [[מוזיאון ארץ ישראל]] והחברה לחפירות ארץ ישראל. הוא עבד באמצעות משרדי פרסום שונים עבור חברות ממשלתיות ומסחריות: "יצהר", [[המשביר המרכזי]], "[[עלית]]", "[[ויטה]]", "[[אמקור]]", "[[תוצרת מזון ישראלית|תלמה]]", "[[אמישראגז]]", צמיגי "[[אליאנס (יצרן צמיגים)|אליאנס]]", החברה לתיירות,. הוא עסק בצילום טכני ובצילומי אופנה, אך אהבתו הגדולה ביותר היתה לנופי הארץ אותם תיעד בכל הזדמנות,. (תקופה מסויימתמסוימת אף עבד כמדריךכ[[מדריך תיירים]] וניצל את הטיולים שתידרך למטרות צילום). בנוסף לכל אלה, סיפקה הצלמניה תצלומי פורטרטים לכל דורש, ואביזרי צילום שונים לחובבים. תצלומיו של ויסנשטין החלו להופיע על גבי בולי דואר, הם הודפסו על שטרי כסף, זכו בפרסים שונים ובתעודות הוקרה והוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם. ויסנשטין הקפיד הקפדה יתירה על איכות תצלומיו בכל נושא ותחום בו נגעה ידו, לפיכך השתמש בסוגים שונים של מצלמות שתאמו את מושא תצלומיו. הוא עבד עם ה"[[רוליפלקס]]", עם מצלמות "פלאובל מקינה" ו"פרימה פלקס" שסרטי הצילום שלהם היו גדולים ובעלי רגישות נמוכה, לשיקופיותלשקופיות השתמש במצלמת "לייקה", וצילומים פנורמיים צילם במצלמת "לינהוף". צילומים מקצועיים אחרים עשה במצלמת עץ עם לוחות זכוכית אותם הכין בעצמו.

רודי ויסנשטין, פוטו-ג'ורנליסט במובהק, מעולם לא ראה בעצמו אמן – לא בשנות השלושים, בהן פרחו מגמות אוונגרדיות וגישות ניסיוניות נוסח [[מוהולי נאג']] (Moholy Nagy), ולא לאחר העידן הפוסט-אידיאולוגי של שנות השבעים בארץ, בו בקשו הצלמים להדגיש את המבט האישי בעשייתם ועסקו בהגדרת עצמם בזיקה לקהילת האמנים בכללותה - אלא ראה עצמו כצלם עיתונות, תחום בו רכש ניסיון עוד בשנות עבודתו הראשונות בפראג. הוא היה צלם עצמאי שדאג לפרנסתו קודם לכל, ורצה להקים ארכיון. נסיבות הזמן והמקום סיפקו לו חומרי צילום מגוונים . ויסנשטין לא צילם מלחמות ושמר על ריחוק ממעורבות פוליטית מובהקת.

[[מדיניות הצנע]] שהונהגה בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה עקב [[העלייה ההמונית]] וגידולה המהיר של האוכלוסייה, צימצמה את רמת הצריכה לטובת יעדים לאומיים חיוניים. הקיצוב במצרכים שנקבע על ידי הממשלה וכל תופעות הלוואי שנוצרו עקב המצב תועדו מזוויות ייצוג שונות בעין מצלמתו של ויסנשטין: החל בתצלום נאומו של [[דב יוסף]] - שר האספקה והקיצוב - שנערך בבית "דבר", וכלה בשביתת עובדי הפלדה, בחירות, הפגנות, מעברות, שוק מחפשי העבודה ברחובב[[רחוב אלנבי]] פינת קינג[[רחוב המלך ג'ורג']], חנויות לאספקת מצרכי מזון בהקצבה, דורשי עבודה בלשכות העבודה, אסיפות מפלגתיות, עבודות דחק, ובנוסף לכל אלה, גם תופעות טבע, כמו השלגה[[שלג]] שנחת על תל אביב ב-1950, ושנה לאחר מכן השטפונות העזים ששטפו את העיר. עם זאת משופע ארכיונו בתצלומי עשייה בלתי נלאית משנות החמישים, כמו סלילת כבישים מאסיבית, בניין, תעשייה, חנוכת תחנת הרכבת בתל אביב, פתיחת הסופרמרקט הראשון ברחובב[[רחוב בן יהודה]], וכן אירועי תרבות לרוב, קונצרטים של הפילהרמונית עם גדולי הסולנים והמנצחים מחו"ל, תצוגות אופנה, פתיחת מוזיאון תל אביב ע"ש הלנה רובינשטיין ועוד.

מיקומה של הצלמניה בלב העיר (ברח' אלנבי 30) איפשר לויסנשטיןלוויסנשטין נגישות מהירה אל מוקדי ההתרחשויות, הקנה לו את קלות השיטוט בעתות השראה לצורכי תיעוד סביבתי, ושימש היטב את הסטודיו לצילום שהפעיל לצורכי פרנסה.

מאז מותו של ויסנשטיין ב-1992 ועד לשנת 2011 פעלה הצלמניה כארכיון פרטי אותו ניהלה אלמנת הצלם, הגברת מרים ויסנשטין, לצד שירותי צילום שונים אותם סיפקה ללקוחות מזדמנים. בשנת 2005 הצטרף אליה נכדם בן פטר.

בשנת 2011 נאלצה הצלמניה להתפנות ממיקומה המיתולוגי בשלעקב פרויקט בניהבנייה חדש שאמור להתרחש במשכנה. היא העתיקה את מיקומה לרח' טשרניחובסקי 5. זמן קצר לאחר המעבר נפטרה הגב' ויסנשטין. מאז המקום מנוהל ע"י נכדם.