יחסי ירדן – ערב הסעודית – הבדלי גרסאות

ראשית היחסים שבין סעודיה וירדן מקורם ביחסים שבין [[בית סעוד]] שמקורו במרכז [[חצי האי ערב]] לבין [[המשפחה ההאשמית]] ששלטה בערים הקדושות ל[[אסלאם]] [[מכה]] ו[[מדינה (עיר)|מדינה]]. בתקופת [[מלחמת העולם הראשונה]] ראש המשפחה ההאשמית היה ה[[שריף (אסלאם)|שריף]] [[חוסיין בן עלי]]. במה שכונה לימים בשם [[מכתבי חוסיין-מקמהון]], הבטיח השריף חוסיין לנציב ה[[בריטניה|בריטי]] ב[[מצרים]] מק-מהון שיעמיד צבא ערבי שיילחם לצד בריטניה במלחמה כנגד [[האימפריה העות'מאנית]], ובתמורה לאחר המלחמה יכתירו אותו להיות מלך הערבים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת [[1914]], חוסיין אכן הכריז על [[המרד הערבי הגדול]] והעמיד לרשות הבריטים צבא ערבי קטן. אף שהשפעתו הצבאית של הצבא במלחמה הייתה מינורית, לנוכחותו הייתה משמעות פוליטית רבה, שכן הוא מילא את צדו של השריף חוסיין בהסכם עם הבריטים. לאחר תום המלחמה ב[[נובמבר]] [[1918]] הבריטים מילאו את צדם בהסכם והעניקו לשריף חוסיין ולבניו שטחים נרחבים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. השריף חוסיין הומלך למלך ה[[חג'אז]], בנו השני [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה]] קיבל לידיו את השלטון על [[אמירות עבר הירדן]] ב[[מרץ]] [[1921]], ובנו השלישי [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל]] הומלך על אזור [[עיראק]].

 

 

חיסול הפלג החג'אזי של המשפחה ההאשמית בידי אבן סעוד הביא לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין הסעודים לבין אמירות ירדן, שבראשה עמד בנו של השריף חוסיין המודח. אולם אבן סעוד לא הסתפק רק בכך. ב[[אוגוסט]] [[1924]] פלשו כוחות ווהאביים רכובי [[גמל|גמלים]] לדרום אמירות עבר הירדן, לאחר שעבדאללה הכריז על סיפוח המחוזות הדרומיים של [[מעאן]] ו[[עקבה]] לשליטתו. הפלישה נעצרה רק לאחר התערבות של [[חיל האוויר הבריטי]] שהפציץ את שיירת הלוחמים, לצד שיירת כלי רכב משוריינים שיצאו כנגדם. פשיטות סעודיות נוספות כנגד אמירות עבר הירדן נמשכו לאורך כל [[שנות ה-20 של המאה ה-20]]<ref>[[אבי שליים]], '''המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 34</ref>. עבדאללה מצדו גם נקט בקו תוקפני כלפי סעודיה. בהתאם לחזון אביו, הוא שאף למנף את כוחה של המשפחה ההאשמית במזרח התיכון. במסגרת פעילות זו הוא הקים לתחייה את רעיון [[סוריה הגדולה]] ב[[שנות ה-40]], ולאחר [[מלחמת העצמאות]] סיפח לממלכתו את [[הגדה המערבית]]. חלק ממדיניות התפשטות זו של עבדאללה התבטאה גם בקריאות לשיבה האשמית לאזור [[חג'אז]]. לאור זאת, נוצרו במזרח התיכון שתי קואליציות: המשפחה ההאשמית בירדן ובעיראק, ומולה גוש אנטי-האשמי שהובילו סעודיה ו[[מצרים]]<ref>[[אבי שליים]], '''המלך חוסיין''', עמ' 72</ref>.

היחסים בין ירדן לסעודיה השתפרו בראשית שנות ה-50 על רקע שני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון היה מותם של מייסדי הממלכות. [[רצח המלך עבדאללה|עבדאללה נרצח]] ב[[יולי]] [[1951]] ולאחר זמן ירש אותו [[המלך חוסיין]], ואילו אבן סעוד מת בשנת [[1953]] והחליפו [[סעוד, מלך ערב הסעודית|בנו סעוד]]. בעוד ששני המלכים המייסדים נטרו זה לזה טינה אישית, מה שהעיב על יחסי המדינות, הרי שהדבר לא הטריד את בניהם. הקשר בין שתי המדינות החל לפתח גם פן כלכלי על רקע ההתעשרות של סעודיה ממכירות [[נפט]], ועל רקע הכלכלה הכושלת של ירדן, שנשענה בעיקר על תרומות חיצוניות. ב[[מרץ]] [[1956]], בלחץ של מדינות ערב ושל קצינים ב[[הלגיון הערבי|צבא הירדני]], פיטר חוסיין את [[גלאב פאשא]], המפקד הבריטי הותיק של הלגיון הערבי. סעודיה, יחד עם [[מצרים]] ו[[סוריה]], ערבו לביטחונה הכלכלי של ירדן, באם בעקבות מהלך זה בריטניה תפסיק את תמיכתה המוניטרית בהאשמים<ref>[[אבי שליים]], '''המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 105</ref>.

 

 

==לקריאה נוספת==