חיים יהודה לייב אוירבך – הבדלי גרסאות

התחנך בישיבות ירושלים ו[[הוסמך לרבנות]] על ידי הרב [[חיים ברלין]] בגיל 18{{הערה|אנצקלופדיה של הציונות הדתית, כרך א', עמ' 46}}. לאחר נישואיו עם צביה, בת הרב שלמה זלמן פרוש-גליקמאן, מבוני ומנהיגי היישוב בירושלים החדשה ואחותו של [[משה פרוש]] מראשי אגודת ישראל, החל ללמוד קבלה מהרב [[שמעון צבי הורביץ]], ובשנת [[ה'תרס"ו]] ייסד יחד עמו את [[ישיבה|ישיבת]] המקובלים [[ישיבת המקובלים שער השמים|שער השמים]]. למרות שבשעת הקמתה היה בן פחות מעשרים, שימש לצידו של הרב הורוויץ. מאז הקדיש את כל זמנו ומרצו לביסוס הישיבה {{ציטוטון|אשר כל חיי בכל נימי נפשי קשורים בה, וזה כל ישעי וחפצי לראותה ברוממותה שתהיה לאור מזהיר ומבהיק בארץ הקודש, ותל-תלפיות לכל תלמיד חכם ברחבי תבל|בהקדמתו לספרו "לב חכם"}}. ישיבה זו הפכה עד מהרה למרכז לימוד הקבלה האשכנזי בירושלים, ועד היום היא מישיבות ה[[מקובלים]] היחידות המשויכות לציבור ה[[אשכנזים|אשכנזי]]. בשנת [[ה'תרע"ו]] (1916) [[קפיטולציות|התמנה]] להיות סגן [[קונסול דיפלומטי|קונסול]] [[איראן|פרס]] ובתפקידו זה הגן על יהודי הארץ מפני רודנות העות'מאנים, בנותנו להם דרכון פרסי. במלשינות נודע הדבר לשלטונות והרב נידון למוות שלא בפניו. שעות מספר קודם ביצוע גזר הדין נתגלה לו הסוד מפי אחד מאנשי הבולשת הטורקית, והוא הוכרח להסתתר מספר חודשים מפני השלטונות. במקום מחבואו ישב ולמד עם אחד מתלמידיו, שם חיבר חלק גדול מחידושיו שהיוו חלק מספרו "חכם לב". כשהטורקים התחילו לעזוב את ירושלים, יצא ממחבואו.{{הערה|אנצקלופדיה של הציונות הדתית, כרך א', עמ' 46}}.