פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הלגיון המריאני היה מורכב מ-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד - 480 - 600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה - 80 - 100 לוחמים){{הערה|לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD, Oxford university press, 1971, pp 687 - 693}} סביר להניח שלגיון ממוצע כלל כ-5,000 לוחמים{{הערה|Nic Fields p 11}} ולעתים ירדו כוחו לכדי 4,000 חיילים בגלל האבדות בקרבות. כל קנטוריה חולקה ל- 10 יחידות בנות 8 חיילים כל אחת (שנקראו conteburnia). כל קנטוריה נלחמה, צעדה וחנתה כיחידה אחת. הקנטוריה נשאה את כל החימוש שהייתה זקוקה לו, ואוכל שהספיק לה ל-15 ימים. הציוד הרב שנשאו החיילים הוליד כינוי שדבק בהם - "הפרדות המריאניות" (muli mariani). הציוד הרב שנשאו החיילים הקטין מאוד את הצורך בבהמות משא ובשיירות אספקה, והצבא כולו הפך לנייד יותר.
 
===ציוד לחימה==
[[קובץ:Légionnaire romain.JPG|שמאל|ממוזער|250px|לגיונר רומי בחימוש מלא; המגן המלבני אומץ בשלב מאוחר|ממוזער]]
 
כלי הנשק של הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת נותרו דומים לאלה שהיו מקובלים בתקופת הרפובליקה התיכונה, למעט חנית הדקירה הכבדה, ההסטה שבה היו חמושים הטריאריים. חנית זו בוטלה ביחד עם ביטול חלוקת הלגיונרים ליחידות שונות בתוך הלגיו.
 
להתקפה חומשו הלגיונרים בשני כידוני הטלה - ה[[פילום|פילומים]]. האחד קל יותר והשני כבד יותר. הפילום שימש להטלה מרוכזת של כל השורות הראשונות באויב ממרחרק של כ-15 מטרים. במידת הצורך, הלגיונר היה יכול לשמור את הפילום ולא להטיל אותו להתגונן בעזרתו נגד התקפת פרשים. הפילום היה כידון רב עצמה שהיה ביכולתו לחדור את המגן של האויב או לכל הפחות להתקע בו ולמנוע את השימוש בו.
 
בנוסף לפילום השתמשו הלגיונרים בחרב ה[[גלדיוס]]. בתקופה זו החרב הייתה באורך של 50 - 65 ס"מ. מקורה של חרב זו ב[[פלקטה] שהייתה נפוצה בחצי האי האיברי ואומצא בלגיונות הרומאים במאה ה-3 לפנה"ס. החרב שימשה בעיקר לדקירה, אך הייתה יעילה גם בשיסוף. בדרך כלל הלגיונר כיוון את דקירותיו לאזורים הלא מוגנים של היריב: הבטן והמפשעה. החרב נלבשה על צדו הימני של החייל כדי להקל עליו לשלוף אותה בלי שהיא תתקע במגן.
 
[[פגיון]] הפוגיו הכבד השלים את חימושו של הלגיונר. פוגיו הוא פגיון כבד והוחזק ביד שמאל, שאחזה במגן. הפגיון שימש את החייל אם החרב נשברה או לדקירות מטווח קצר. מחוץ לשדות הקרב שימש הפגיון כ[[סכין]] רב תכליתית.
 
להגנת גופו עטה הלגיונר [[שריון שרשראות]]. שריון זה היה יעיל מאוד נגד כלי הנשק המקובלים של התקופה. שריון זה הקנה ללגיונר יתרון רב על פני יריביו ה"[[ברברים (מונח)|ברברים]]" שלא היו מוגנים בדרך כלל בשריון.
 
בנוסף לשריון הגוף השתמש הלגיונר במגן גדול הנקרא [[סקוטום]]. מגן זה היה עשוי משכבות של לוחות [[עץ (חומר גלם)|עץ]] הדבוקות יחדיו שתי וערב בדומה ל[[עץ לבוד]]. מבנה זה הקנה למגן חוזק רב. המגן שימש את הלגיונר גם כנשק התקפי - בתחילת ההתגוששות נהגו הלגיונרים להטיח את המגן בפניו של האויב כדי להמם אותו ומיד לאחר מכן עברו להתקפה עם החרב.
 
על ראשו חבש קסדה עשויה [[ארד]] או [[ברזל]]. לרוב עם כיסוי לחיים, אך ללא מגן פנים. קסדה זו השאירה אמנם את הפנים חשופות, אך היו בה יתרונות רבים - היא לא הפריעה לשדה הראייה של הלגיונר ולא כיסתה את אוזניו וכך הלגיונר היה יכול לשמוע את הפקודות שניתנו לו.
 
==סמל הלגיון==