פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
להתקפה חומשו הלגיונרים בשני כידוני הטלה - ה[[פילום|פילומים]]. האחד קל יותר והשני כבד יותר. הפילום שימש להטלה מרוכזת של כל השורות הראשונות באויב ממרחרק של כ-15 מטרים. במידת הצורך, הלגיונר היה יכול לשמור את הפילום ולא להטיל אותו להתגונן בעזרתו נגד התקפת פרשים. הפילום היה כידון רב עצמה שהיה ביכולתו לחדור את המגן של האויב או לכל הפחות להתקע בו ולמנוע את השימוש בו.
 
בנוסף לפילום השתמשו הלגיונרים בחרב ה[[גלדיוס]]. בתקופה זו החרב הייתה באורך של 50 - 65 ס"מ. מקורה של חרב זו ב[[פלקטה]] שהייתה נפוצה בחציב[[חצי האי האיברי]] ואומצאואומצה בלגיונות הרומאים במאה ה-3 לפנה"ס. החרב שימשה בעיקר לדקירה, אך הייתה יעילה גם בשיסוף. בדרך כלל הלגיונר כיוון את דקירותיו לאזורים הלא מוגנים של היריב: הבטן והמפשעה. החרב נלבשה על צדו הימני של החייל כדי להקל עליו לשלוף אותה בלי שהיא תתקע במגן.
 
[[פגיון]] הפוגיו הכבד השלים את חימושו של הלגיונר. פוגיו הוא פגיון כבד והוחזק ביד שמאל, שאחזה במגן. הפגיון שימש את החייל אם החרב נשברה או לדקירות מטווח קצר. מחוץ לשדות הקרב שימש הפגיון כ[[סכין]] רב תכליתית.