משפט חוקתי בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 28:
ב[[פסק דין בנק המזרחי]] (1994) קבע בג"צ בהחלטה תקדימית, שבכוחו של בג"צ לבטל סעיף מפורש ב[[חוק ההסדרים]] שצמצם את חובות החקלאים לבנקים, בהסתמך על חוק:יסוד כבוד האדם וחרותו שמבהיר ש"אין פוגעים בקניינו של אדם".
בפסיקה זו בג"צ הרחיב את הקביעה שבכוחו לבטל חוק מפורש של הכנסת מכוח חוק יסוד, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 8 של [[חוק יסוד כבוד האדם וחירותו]] בו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה..."{{הערה|לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.}}, והחיל אותה על כל חוקי היסוד. כמו כן קבע בג"צ בהחלטה תקדימית שלא ניתן לבטל את [[חוק יסוד:חופש העיסוק]] אותו אלא ברוב של 61 חכי"ם, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 7 של החוק בו נאמר: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת", והחיל זאת על כל חוקי היסוד.
ב[[1997]] עתרו לבג"צ "לשכת מנהלי ההשקעות בישראל", נגד חוק שחייב את יועצי ההשקעות: להתאגד, להעמיד הון עצמי, להימנע מטיפול בניירות ערך שלהם או של קרובים (למנוע ניגוד עניינים), לעבור מבחני הסמכה. לטענת העותרים כל אחת מהדרישות היא פגיעה בחופש העיסוק, גם כלפי יועצים חדשים ובפרט כלפי יועצי ותיקים שעסקו בתחום פחות מ-7 שנים{{הערה|החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים}}. בג"צ קבע בפסק הדין{{הערה|בג"ץ 1715/97}} שההוראה בחוק לחייב יועצים ותיקים לעבור בחינות הסמכה כתנאי להמשך עיסוקת ביעוץ, במתכונתה הנוכחית, אינה חוקתית. בהתאם לכך ביטל בג"ץ את החלטת הכנסת.
| |||